עאסלה נ' י.ב. שיא משאבים בע"מ

פסק דין

1.זוהי תביעה אשר לידתה בשנת 2003, ובה נתבעו מצד התובע דמי הבראה ופדיון חופשה בגין תקופה בה עבד בשירותה של הנתבעת, בין השנים 2001-2003.

2.       בתיק ניתן פסק דין ביום 07/06/04, בהעדר הגנה מצד הנתבעת, ובו חויבה הנתבעת לשלם לתובע סך של 11,005 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 08/10/03 ועד לתשלום המלא בפועל, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 750 ₪ (להלן: "פסק הדין").

           במסגרת פסק הדין נפסקו לתובע דמי הבראה בגין תקופה בת 20 חודשים ופדיון חופשה בגין תקופה בת 4 שנים.

משלא בוצע פסק הדין ננקטו הליכי הוצאה לפועל, וסכום החוב הגיע כדי סך של  מעל 30,000 ₪.

רק בחודש אוגוסט 2011 ביקשה הנתבעת לבטל את פסק הדין, וטענה כי הידיעה אודותיו נולדה רק באותו השלב, בעקבות עיקולים שהוטלו במסגרת הוצאתו לפועל של פסק הדין.

לאחר דיון בבקשה, החליט בית הדין לבטל את פסק הדין, תוך התניית הביטול בהפקדת סך נכבד בקופת בית הדין, ואז הובאו בפנינו עדויותוראיות מטעם הצדדים. 

3.מהעדויות והראיות שהובאו בפנינו עולה כי אין, למעשה, חולק, באשר לעובדות שדלקמן –

א.התובע עבד בשירות הנתבעת, שהנה חברת כוח אדם, במפעל עוף העמק רמת ישי  (להלן: "המפעל").

התובע הועסק באמצעות הנתבעת לפחות החל מחודש 01/2001, כאשר לטענתו עבד במפעל באותה עבודה עוד קודם לכן בשירות מעבידים קודמים.

            ב.        בעת שהוגשה התביעה ובעת שניתן פסק הדין עדיין היה התובע עובד של הנתבעת.

לא זאת אף זאת, שלאחר הפסקה בת מחצית השנה, המשיך התובע לעבוד באותו מקום עבודה בשירות הנתבעת מספר שנים נוספות.

ג.הנתבעת לא שילמה בגין התקופה מושא התביעה לתובע דמי הבראה.

לעומת זאת, ניתן למצוא בתלושי השכר רישומים של תשלומים בגין חופשה בתשלום.

4.הצדדים חלוקים בניהם, למעשה, באשר לסוגיות העיקריות הבאות –

א.מה היה היקף עבודתו בפועל של התובע, וכיצד יש לחשב את התשלומים להם היה זכאי בגין חופשה והבראה בקשר לתקופה מושא התביעה?

ב.האם התובע קיבל חופשה בתשלום בפועל, ועל מי מוטל נטל ההוכחה בהקשר זה.

5.כרקע, יש לומר שכל אחד מהצדדים ניסה לטעון כי את תוצאות חלוף הזמן ממועד העבודה בגינה נתבעים התשלומים (בין השנים 2001 ל- 2003) ועד מועד בירור התביעה לגופה – בשנת 2013 – יש לזקוף לחובת הצד השני.

וכך, הנתבעת, מצידה, ניסתה לטעון שהתובע אחז בידו פסק דין נגדה החל ממחצית שנת 2004 ולמרות שעבד בשירותה החל מאותו מועד לתקופה ממושכת – לא פנה אליה בעניין זה, ובכך גרם לה לנזק ראייתי, (שאליו הצטברה העובדה שמשרדיה נפגעו לאחרונה משריפה שכילתה את עיקר תכולתם לרבות מחשבים ורישומים), ואילו התובע, מצדו, טען שלא ניתן לצפות ממנו (ומאמו שהעידה מטעמו) לזכור נתונים עליהם נשאלו בחלוף שנים כה רבות.

6.שמענו את עדות התובע ועדותה של אמו מצד אחד, ואת מנהלת הנתבעת מצד שני, והוצגו בפנינו תלושי שכר שהופקו בגין התובע במהלך כל התקופה מושא התביעה.