עאסלה נ' ה.נ. דלקים וסחר בע"מ ואח'

החלטה

החלטה זו נסבה על בקשת המבקשים, הם הנתבעים לפי כתב התביעה, לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, שיהוי והעדר עילה.

המבקש 2 (להלן – "המבקש") והמשיב הם אחים והיורשים יחד עם 3 אחים נוספים של אביהם המנוח עבד אלרחמאן עאסלה ז"ל (להלן – "המנוח").

עיזבונו של המנוח כלל מספר חלקות קרקע שעל אחת מהן הוקמה תחנת דלק (להלן – "תחנת הדלק" או "התחנה") אשר מופעלת כיום באמצעות המבקשת 1.

בכתב התביעה נטען, כי המשיב (התובע) מבסס את תביעתו על הסכם חלוקת העיזבון של המנוח בין היורשים מיום 28/12/03. עוד נטען, כי מכוח אותו הסכם חלוקה מקבל המשיב סכום חודשי של 1,000 $ כיתר אחיו היורשים, אך מאז שהמבקש התחיל לנהל את תחנת הדלק בראשית שנת 2006, הוא לא קבל ולו אגורה אחת מחלקו היחסי ברווחי תחנת הדלק, שעומד לדידו על 36%.

אלא שעיון בהסכם חלוקת העיזבון הנ"ל מגלה, כי חלקו של המשיב ברווחי התחנה הוא כחלקם של יתר אחיו היורשים, קרי 20% לכל אחד מהם.

בעקבות בקשת המבקשים לסילוק התביעה על הסף הגיש המשיב תגובה ובה הוא מבהיר מדוע חלקו ברווחי התחנה אמור לעמוד על 36%, ולא על 20%. מטיעוני המשיב בתגובה עולה, כי בשנת 2000 ולפני שהמנוח הלך לעולמו הוא העביר למשיב במתנה וללא תמורה 20% מזכויותיו הן בקרקע עליה ממוקמת תחנת הדלק והן ברווחי התחנה. ומכאן, שהחלק היחסי הנקוב בהסכם חלוקת העיזבון בשיעור של 20% מתייחס למעשה ל-20% מתוך 80% מהזכויות הנותרות, קרי ל- 16%.

טענה זו של המשיב מגלה קושי לא מבוטל בהיותה מנוגדת לאמור בהסכם חלוקת העיזבון ולאמור בהסכם חלוקת העיזבון המתוקן שבא אחריו בשנת 2006, בהם צוין באופן מפורש כי חלקו של כל אחד מהיורשים (האחים בלבד ללא האחיות) הוא 20%.

מנגד, עומדת לפניי מחלוקת עובדתית אודות מה שסוכם בין הצדדים לקראת סוף שנת 2005 בכל הנוגע לחלוקת הרווחים מתחנת הדלק. בעוד המבקשים ויתר האחים טוענים, כי הגיעו להסכמה אודות ניהול התחנה על ידי המבקש כנגד תשלום סכום חודשי קבוע בסך של 1,000 $ לכל אחד מהאחים – ואודות כך לא מצאתי כל מסמך המעגן הסכמה זו בכתב – טוען המשיב בתגובתו, כי הוא אכן מקבל את הסכום הנ"ל מדי חודש כשאר היורשים – טענה שלא בא זכרה בכתב התביעה - אך זאת חלף חלקו ברווחים המגיעים לו מהתחנה בשיעור של 16%, ולכן המבקשים נותרו חייבים לו את זכויותיו ברווחי התחנה בשיעור של 20%.

מהאמור לעיל אני למדה, כי המשיב מאשר למעשה שחלקו ברווחי התחנה מכוח הסכם חלוקת העיזבון מגולם בסכום המשולם לו כל חודש כשאר היורשים, וכי תביעתו נסבה, כאמור, על החלק הנותר בשיעור של 20% הנובע מהסכם המתנה.

כמובן שהאמור בתגובה לגבי המקור או הבסיס עליו משתית המשיב את תביעתו, כמפורט לעיל, משנה את הטיעון שעליו מבוסס כתב התביעה בצורה משמעותית, הן לגבי שיעור הזכאות שלו ברווחים שלא שולמו לו (שעומד לפי התגובה על 20% לעומת 36% לפי כתב התביעה), והן לגבי המקור המשפטי שמכוחו זכאי המשיב לאחוזי הרווח הנ"ל (שהוא כזכור הסכם המתנה לפי האמור בתגובה, לעומת הסכם חלוקת העיזבון לפי האמור בכתב התביעה).

אל מול כל אלה אין להתעלם מהעובדה, כי המבקשים בחרו שלא להגיש כתב תשובה לתגובה של המשיב, ובכך בחרו להתעלם מטענתו של המשיב אודות זכאותו לקבל 20% מרווחי התחנה מכוח הסכם המתנה.

עד כה התייחסתי למחלוקות העובדתיות.

אעבור כעת לנימוקים בגינם עותרים המבקשים לסילוק התביעה על הסף ואפתח בטענת ההתיישנות. מאחר שטרם חלפו 7 שנים מאז החל המבקש לנהל את תחנת הדלק בתחילת שנת 2006 ועד להגשת התביעה בחודש 09/2012, ברור שהתביעה לא התיישנה ולכן דין טענת ההתיישנות להידחות.

אשר לטענת השיהוי בהגשת התביעה – אכן עבר חלף לו זמן רב מאז החל המבקש לנהל את תחנת הדלק, ואולם אין להתעלם מטענת המשיב כי פנה במכתב דרישה אל המבקשים באמצעות בא כוחו עוד בשנת 2010 כדי להסדיר את העניין אך לא זכה למענה. אגב כך אוסיף, כי המבקשים בחרו שלא להשיב לטענה זו באמצעות כתב תשובה לתגובה. על יסוד כך ניתן לומר, כי לכאורה לא נפגע אינטרס ההסתמכות של המבקשים בדבר הסכמתו של המשיב והשלמתו עם המצב הקיים.

יתרה מזו, מאחר שעסקינן בתביעה לקבלת חשבונות שהיא במהותה תביעה לקבלת מסמכים של הנהלת החשבונות, ומאחר שלא חלפו 7 שנים מאז נכנס המבקש לתפקידו כמנהל תחנת הדלק ועד להגשת התביעה, נקודת המוצא היא כי מסמכים אלה נמצאים בחזקת או בשליטת המבקשים או מי מטעמם, ולכן אין אינדיקציה לכך כי עשוי להיגרם להם נזק ראייתי.

לפיכך, גם טענת השיהוי דינה להידחות.

אשר לעילת התביעה – מדובר בתביעה לקבלת חשבונות. עפ"י האמור בכתב התביעה, המשיב מבקש לקבל את מסמכי הנהלת החשבונות של המבקשת 1 על מנת לעמוד על היקף רווחיה לגבי התקופה הרלוונטית. כמובן, שבהעדר ידיעה לגבי היקף הרווחים, אין בידי המשיב הכלים לדעת בשלב זה מהו סכום החוב. ומכאן, שהתביעה אכן מתאימה להתברר כתביעה למתן חשבונות.

על יסוד כל המפורט לעיל, ומבלי שיש בכך כדי להעיד על תוצאות ההליך בסופו של יום, אני דוחה את הבקשה לסילוק התביעה על הסף.

כמובן שאין בדחיית הבקשה כדי לייתר הצורך בבירור התביעה, אף לא אפשרות תיקון התביעה לנוכח הפער בין הטיעון העובדתי שבכתב התביעה לבין הטיעון שבתגובה – ועניין זה יידון בישיבת קדם המשפט שתיקבע.