עאמר חמדאללה נ' עאמר עבדאלה ואח'

פסק-דין

השופט מ' בר עם:

מונח לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא (כב' השופטת עירית כהן), בת"א 1843/06 מיום 3.6.2012 (להלן: "פסק הדין"), לפיו התקבלה תביעת המערער ונפסקו לו פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת דרכים, ומנגד נדחתה תביעתו לפיצויים בגין תאונת דרכים נוספת שאירעה לטענתו, ולאחר שבית המשפט דחה את גרסתו באשר לנסיבות התרחשותה.

בבית משפט קמא התבררה תביעת המערער לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק"), בגין שתי תאונות דרכים, הראשונה מיום 19.3.1999 שאירעה במהלך עבודתו, בשעה שביקש לרדת ממשאית בה נהג ותוך כדי ירידה ממנה, החליק, נפל ונפגע ברגלו (להלן: "התאונה הראשונה"). השנייה, מיום 14.7.2000, שאירעה אף היא במהלך עבודתו, בשעה שביקש לרדת מהמשאית, נפל, החליק ונפגע בראשו ובגבו (להלן: "התאונה השנייה"). בית המשפט מינה מומחים רפואיים. בתחום הנפשי – פרופסור שפירא, ובתחום הפסיכולוגיה – מר שאול בן-פורת. המומחים נחקרו על חוות דעתם ולאחריהן הוגשה בקשת התובע לפסילתם. הבקשה נדחתה.

בפסק דינו קיבל בית משפט קמא את התביעה באשר לנסיבות התאונה הראשונה, שבגינה לא נקבעה למערער נכות רפואית, ופסק פיצוים בגין כאב וסבל נוכח שלושה ימי אי-כושר מתועדים, בסך 3,500 ₪ בתוספת ריבית מיום התאונה. בית המשפט הוסיף וקבע, כי משלא הוכח שנגרמו למערער הפסדי השתכרות במהלך תקופת אי-הכושר הנטענת, אין מקום לפסוק פיצוי בגינם.

באשר לתאונה השנייה, דחה בית המשפט את גרסת המערער לעניין נסיבות התרחשותה הנטענת, זאת נוכח הגרסאות השונות שמסרו המערער ועדיו, וקבע כי אלה אינן מאפשרות לקבוע, כי התאונה אירעה במהלך הירידה מתא הנהג של המשאית. בפסק דין מפורט ומנומק ניתח בית המשפט את העדויות שהובאו לפניו לעניין נסיבות התאונה השנייה, ובין היתר עמדה לפניו גרסת המערער, כפי שהובאה לפני המומחים. משלא הוגש תיעוד רפואי התומך בגרסתו שלפיה טופל המערער ביום בו אירעה התאונה השנייה, ובשים לב לסברת המומחה בתחום הנפשי, כי יש בגרסה שהובאה לפניו חוסר אמינות והגזמה בוטה, קבע בית המשפט, כי יש בכל אלה כדי לחזק את הקושי ליתן אמון בעדות המערער לביסוס גרסתו לעניין התאונה השנייה. למעלה מהצורך הוסיף וקבע בית המשפט, כי אף אם נפל המערער במהלך ניסיון לעלות על המשאית לצורך פריקת סחורה, כפי שלכאורה עלה מהעדויות לפניו, אין מדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק. נוכח כל האמור, נדחתה תביעתו לפיצויים בגין התאונה השנייה, ובשל התנהלותו, הוטלו עליו הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪. בית המשפט הוסיף, כי משקבע המומחה בתחום הנפשי שהמערער מתחזה, יש להורות לו להשיב למשיבים את שכר טרחתם של המומחים.

המערער מלין על קביעות בית המשפט באשר לתאונה השנייה בלבד. נטען, כי היה על בית משפט קמא לקבל את גרסתו, ולקבוע כי זו מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק. עוד נטען, כי היה על בית המשפט לקבל את בקשתו של המערער להחלפת המומחים לשם הוכחת נזקיו, ולחלופין – למנות מומחים נוספים. מנגד, טענו המשיבים, כי אין להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, אשר דחה את גרסת המערער, בהיעדר אמון; זאת לנוכח ההלכה, כי אין מקום להתערבות בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, אלא במקרים קיצוניים וחריגים שלא חלים בענייננו. בנוסף נטען, כי לא היה מקום להיעתר לבקשת המערער בבית משפט קמא לפסילת המומחים, שכן החלטת בית משפט קמא מתיישבת עם ההלכה הפסוקה, לפיה פסילת מומחה תיעשה במקרים נדירים מאוד, בהם עלול להיגרם עיוות דין, או במקרים שבהם פעל המומחה בחוסר תום לב. כך לעניין פסילת מומחה בית המשפט, וכך גם לעניין מינוי מומחה נוסף, אשר לעניין זה נקבע, כי השימוש בסמכות למינויו ייעשה בזהירות ובמקרים חריגים, רק מקום בו חש בית המשפט שאין באפשרותו להגיע לחקר האמת ללא קבלת חוות דעת נוספת.

בדיון שלפנינו חזרו הצדדים על טענותיהם. המערער הוסיף וטען לחלופין, כי כפי שעלה מחומר הראיות בבית משפט קמא, ניתן היה לקבוע שנפגע בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק. המערער חזר על טענותיו לעניין פסילת המומחים ולמצער עתר למינוי מומחים נוספים. המשיבים חזרו על טענותיהם, והדגישו כי בית המשפט דחה את גרסת המערער, ומשכך, לא היה מקום לבחון גרסה אחרת שלכאורה התבררה מהראיות, אף אם זו עונה על הגדרת תאונת דרכים שבחוק. לעניין המומחים, הטעימו המשיבים, כי אלו נחקרו ארוכות בבית המשפט הבהירו את שקבעו בחוות דעתם, ולא הובא כל טעם של ממש המצדיק את פסילתם.

דין הערעור להידחות.

תפקידה הראשוני של הערכאה המבררת בתביעת נזיקין, היא, בין היתר, לקבוע ממצאים עובדתיים. קביעותיה המשפטיות נגזרות מהקביעות העובדתיות. הערעור שלפנינו התמקד בהשגות על הערכת מהימנות גרסת המערער, כפי שזו נקבעה על-ידי הערכאה המבררת. ואולם, כידוע, מושכלות ראשונים הם, כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית על יסוד הראיות, אלא במקרים חריגים, בהם נפלו פגמים או טעויות מהותיים בהחלטה, היורדים לשורש הדברים (ראו, למשל, ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל פ"ד נט(4) 625, 631 (2004) והאסמכתאות הנזכרות שם). התערבות ערכאת הערעור, מצטמצמת למצבים, בהם מסקנות אלו אינן עומדות במבחן ההיגיון והשכל הישר, או אינן מתיישבות עם הנחות יסוד במציאות החיים (שם). עיקרון זה מבוסס על ההנחה שהערכאה הדיונית היא ששמעה את העדויות והתרשמה מהן באופן בלתי אמצעי ועל ניסיונם הרב של שופטי הערכאה המבררת בהערכת מהימנות העדים (ע"פ 425/07 פלוני נ' מדינת ישראל (5.11.2007)). לא מצאנו, כי בענייננו התקיימו נסיבות חריגות המצדיקות סטייה מעיקרון אי ההתערבות (לעניין סקירת החריגים, ראו: ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל (8.9.2011); ע"פ 567/07 פלוני נ' מדינת ישראל (25.5.2011)).

בית משפט קמא, בפסק דין מפורט ומנומק, לאחר שניתח את הראיות והעדויות שהובאו לפניו, קבע כי יש קושי לתת אמון בעדות המערער, והוסיף כי לא ניתן לקבוע שהתאונה אירעה על-פי הגרסה שהביא המערער לפניו. בחינת פסק דינו של בית המשפט מעלה, כי לא נמצאה טעות מהותית או טעות בולטת לעין בהערכת המהימנות, ומשכך לא מצאנו מקום להתערב בקביעותיו ובמסקנותיו העובדתיות. בהקשר זה יוער, כי לא מצאנו טעם ועילה מספקת לבחון גרסה אחרת שלכאורה עלתה מהראיות, זאת נוכח ההלכה הפסוקה, לפיה "...תובע המביא גרסה בדויה לבית המשפט אינו זכאי לכך שבית המשפט יכריע את הדין לטובתו על-פי תשתית עובדתית אחרת שהתבררה מן הראיות" (ע"א (י-ם) 6380/05 כהן נ' ישראליפט תעשיות 1972 בע"מ (19.12.2005)). לאחר שבחנו את השיקולים הנוגעים בעניין, לא שוכנענו כי התקיימו נסיבות המצדיקות לחרוג מהכלל האמור, המעוגן בדוקטרינות משפטיות שונות ובכלל זה עיקרון תום הלב (לאמות המידה להפעלת שיקול הדעת, ראו: ע"א (י-ם) 6499/05 גנים נ' אברהם רובינשטיין ושות' בע"מ (15.10.2006)).

כך לעניין גרסת התובע, וכך גם בבחינת למעלה מהצורך, בעניין הבקשה לפסילת חוות דעתם של המומחים. אכן נכון, ההחלטה אם לפסול מומחה שמונה מטעם בית המשפט תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, וההלכה היא כי אין בית המשפט חייב לאמץ חוות דעת מומחה, במיוחד לאחר שהמומחה נחקר על חוות דעתו ועל רקע מכלול הראיות שהובאו לפניו (ע"א 8513/12 שלמה אברהם נ' עילית חברה לביטוח בע"מ (18.3.2013)). ואולם, מקום בו מחליטה ערכאה דיונית לדחות או לאמץ במלואה או בחלקה חוות דעת של מומחה שמונה על-ידה, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטתה (ע"א 8575/12 פאינה אדאף נ' חברת אֹסם בע"מ ואח' (19.3.2013) והפסיקה שהובאה שם). הלכה פסוקה היא, כי פסילת חוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט תיעשה רק במקרים חריגים בהם מתגלים פגמים חמורים בשיקול דעתו של המומחה או כאשר בית המשפט סבור כי הוטל צל כבד על מהימנותו (רע"א 7323/11 ליאת ועקנין נ' המאגר הישראלי ביטוחי רכב (בפול) בע"מ (28.12.2011)). פסילתו של מומחה רפואי שמונה על ידי בית המשפט "...נעשית במקרים נדירים מאוד שבהם עלול להיגרם לאחד הצדדים עיוות דין, או במקרים בהם פעל המומחה בחוסר תום-לב" (ראה: רע"א 337/02 רונית מזרחי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (20.4.2006)). לאחר שבחנו את חוות הדעת, עיינו בפרוטוקול הדיון – בחקירתם המפורטת של המומחים, נחה דעתנו, כי לא התקיימו נסיבות המצדיקות פסילת מי מהם (או מינוי מומחים נוספים), ומשכך לא נמצא טעם מבורר להתערב בהחלטת בית משפט קמא לעניין אי-פסילתם.

סוף דבר, הערעור נדחה. בנסיבות העניין לא יעשה צו להוצאות. הפיקדון יוחזר למערער.

ניתן היום, ד' באייר תשע"ג, 14 באפריל 2013, בהיעדר הצדדים.

יורם נועם, שופט

כרמי מוסק, שופט

משה בר-עם, שופט התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: