ע"פ 8287/14 פלונית נ' עו"ד פדר ואח'

השופט מ' מזוז:

1. ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיאה א' אורנשטיין) מיום 20.10.2014 בתיק פש"ר 49831-01-13, בגדרה ניתן צו למאסרה של המערערת - חייבת הנמצאת בהליך פשיטת רגל המתברר בבית המשפט המחוזי.

2. אלה הן עיקרי העובדות הצריכות לענין: המערערת עבדה בעסקו של אביה בבורסת היהלומים. לאחר פטירתו בשנת 2004, המשיכה לקיים את העסק עד שנקלעה לחובות. לגרסתה, בשנת 2006, לאחר שנקלעה לחובות, פנו אליה נושים אחדים ואיימו על חייה ועל חיי ילדיה. המערערת נאלצה למכור שתי דירות שהיו בבעלותה, ואת תמורתן בשווי 1,150,000 דולר מסרה לנושים אלה. נוכח האמור, לטענת המערערת, לא נותרו בידה כספים לשלם לנושים האחרים, ובשנת 2009 הגישה בקשה למתן צו כינוס ולהכרזת פשיטת רגל. ברם, לאחר זמן-מה בוטל ההליך משום שהמערערת סירבה למסור למנהל המיוחד שמונה בהליך את שמות הנושים שלהם מסרה את תמורת הדירות שמכרה כאמור.

3. בשנת 2013 הגיש נושה של המערערת בקשה למתן צו כינוס ולהכרזת פשיטת רגל. גם הפעם התבקשה המערערת למסור את פרטי הנושים שלהם מסרה את תמורת הדירות שמכרה, אך היא נותרה בסירובה. המנהל המיוחד שמונה בהליך זה (המשיב 1) הגיש בקשה לבית המשפט לחייב את המערערת לחשוף את שמות הנושים. בבקשתו טען, כי עם חשיפת שמות הנושים ניתן יהיה להתחקות אחר הכספים ששולמו ולדרוש את השבתם. המערערת התנגדה לבקשה מן הטעם כי אם תמסור את שמות הנושים, עלולים אלה לפגוע בה ובילדיה. עוד טענה, כי גם אם תמסור את שמות הנושים לא יוכל המנהל המיוחד לתבוע את השבת הכספים שכן המועד לביטול הענקה, בהתאם לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה), כבר חלף.

4. ביום 19.2.2014 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשתו של המנהל המיוחד, ונתן צו שלפיו על המערערת למסור למנהל המיוחד את שמות הנושים. בהחלטתו קבע בית המשפט, כי לא ניתן לקבל את עמדת המערערת שכן משמעות הדברים היא כי נושה אשר פעל כדין והגיש תביעת חוב יידחה מפני נושה אחר שנקט בדרכים לא כשרות לגבות את המגיע לו. כמו כן נקבע, כי אין להכריע בשלב זה בטענת המערערת לפיה גם אם תמסור את שמות הנושים לא ניתן יהיה לתבוע את השבת הכספים. הודגש, כי בהעדר מלוא הפרטים, לרבות בנוגע למועדים, לא ניתן להכריע בענין, וכי אין לשלול את טענת המנהל המיוחד כי מדובר בהענקה אסורה לפי הפקודה. לבסוף הודגש, כי טענת המערערת באשר לחשש לחייה ולחיי בני משפחתה לא יכולה לשנות באשר לתוצאה המתחייבת. זאת, משום שקבלת טענה מעין זו משמעה שכל חייב יוכל להעניק כספים שלא במסגרת הליך פשיטת רגל ולטעון לאחר-מכן כי הדבר נעשה בשל סכנה שנשקפה לו.

5. חרף החלטתו האמורה של בית המשפט התמידה המערערת בסירובה. המנהל המיוחד ביקש להורות על מאסרה לשם אכיפת הציות. ביום 20.10.2014 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה והורה על מאסרה של המערערת לתקופה של 14 ימים. לצד זאת קבע, כי בחלוף ימים ספורים ייקבע דיון לפני בית המשפט על-מנת לבחון אם ניתן יהיה לייתר את המשך המאסר. בנוסף הודגש, כי המערערת יכולה למסור את פרטי הנושים לבית המשפט ולמנהל המיוחד בלבד, תוך הטלת איסור פרסום על הפרטים, ובכך לייתר את המאסר. על החלטה זו הוגש הערעור שלפנינו.

6. לטענת המערערת, נסיבותיו המיוחדות של מקרה זה מצדיקות את קבלת הערעור וביטול המאסר שעליו הורה בית המשפט המחוזי. ארבע הן טענותיה המרכזיות: האחת, כי מאסרה יותיר את בנה המאומץ, שסובל מלקויות נפשיות קשות, ללא השגחה וטיפול, שכן הבן אינו בקשר עם אביו הביולוגי ולמערערת אין בן זוג שיוכל לתמוך בבן בזמן שהותה במאסר. השנייה, כי סירובה למסור את שמות הנושים לא נעשה מתוך ניסיון להסתיר כספים, אלא בשל חשש לחייה ולחיי ילדיה. נטען, כי הדרישה לבחור בין החלופות - מסירת שמות הנושים או ריצוי מאסר - מנוגדת לכללי הצדק הטבעי והיא אינה מתיישבת עם ערכי היסוד של שיטת המשפט הישראלית. השלישית, כי סנקציית המאסר איננה מידתית בנסיבות המקרה, נוכח ההכרה בערך של קדושת החיים וחשיבותה של הזכות לחירות. הרביעית, כי לא תהיה תועלת בחשיפת שמותיהם של הנושים, שכן ממילא לא ניתן יהיה לגבות מהם את הכספים ששולמו. כמו כן נטען, כי בכל מקרה לא ניתן יהיה לפעול לביטול העדפתם של נושים אלה מכוח סעיף 98 לפקודה, שכן המועדים הרלוונטיים כבר חלפו. אשר לאפשרות של ביטול הענקה מכוח סעיף 96 לפקודה, נטען כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, שכן עד להחלטת בית המשפט מיום 19.2.2014 לא נטענה טענה זו.

           לחלופין נטען, כי בנסיבות המקרה דנן, ואף שהדבר נהוג רק בהליך הפלילי, יש מקום לאפשר למערערת לרצות את המאסר בדרך של עבודות שירות, ובכך למתן את חוסר המידתיות של הסנקציה שהוטלה עליה. לחלופי חלופין נטען, כי יש מקום לקבוע כבר עתה כי המאסר שעליו הורה בית המשפט המחוזי יהיה קצוב ולא יתחדש.

7. מנגד, טוען המנהל המיוחד כי יש לדחות את הערעור. ראשית, מציג המנהל המיוחד תמונה שונה מזו שמציגה המערערת. לטענתו, לא מן הנמנע כי המערערת כלל אינה מאוימת, כפי טענתה, ולמעשה היא מסתירה את הכספים שלכאורה נמסרו לנושים בדרך לא כשרה. המנהל המיוחד מצביע על אינדיקציות שונות באורחות חייה של המערערת, כפי שעולה מדו"חות שונים, וביניהם דו"ח המנהל המיוחד בהליך פשיטת הרגל הראשון שנפתח לבקשת המערערת. לגופם של דברים, טוען המנהל המיוחד כי אין מקום לקבל את טענותיה של המערערת, בשל מספר טעמים: ראשית, משום שאין מגבלה אובייקטיבית לקיום הצו, שכן המערערת יכולה לגלות את שמות הנושים; שנית, משום שקבלת עמדתה תוביל לכך שנושה אשר פעל שלא כדין יצא נשכר, והוא יזכה להעדפה על חשבון נושה שפעל כדין. שלישית, משום שקבלת הטענה אף תוביל לכך שחייבים שבעניינם מתבקש ביטול הענקה יטענו, כדבר שבשגרה, כי הם אוימו ובכך יסכלו הלכה למעשה את האפשרות של ביטול הענקה.