ע"פ 821/16 פלוני נ' מדינת ישראל

 השופטת ד' ברק-ארז:

1.        האם זהו אחד מאותם מקרים חריגים שבהם יש הצדקה להימנע מהרשעתו של המערער, שסטה מדרך הישר וביצע עבירה של סיוע לשוד בעודו קטין, ומאז עלה על דרך של שיקום שבה הוא פוסע זה מספר שנים? זו השאלה העיקרית שעמדה במרכז הערעור שבפנינו. בצידה, נדונה גם השאלה של דרכי הענישה או הטיפול שיש לנקוט בעניינו של המערער.

עיקרי העובדות וההליכים עד כה

2. נגד המערער, יליד 1995, הוגש ביום 19.3.2014 כתב אישום מתוקן לבית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לנוער (ת"פ 39161-06-12, השופטת י' שיטרית), שנסב על אירוע של שוד בחנות תכשיטים בנצרת. לפי המתואר בכתב האישום המתוקן, השוד בוצע על-ידי שני אחים בגירים (להלן: האחים) אשר נכנסו לחנות התכשיטים, התנפלו על בעל החנות (להלן:המתלונן), גרמו לו לפגיעות ונטלו ממנו תכשיטים רבים. לאחר שרוקנו האחים את תכולת החנות, הם נמלטו מהמקום. המערער, שהיה כבן 16.5 בעת האירוע, סייע לאחים בכך שהגיף את דלתות הברזל של החנות, עמד מחוץ לה במטרה לאבטח את השוד והיה עם האחים בקשר טלפוני על מנת להבטיח את הימלטותם מהמקום. בגין מעשים אלה יוחסה למערער בכתב האישום המתוקן עבירה של סיוע לשוד בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 402(ב), 31 ו-32 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

3. המערער הודה בעובדות כתב האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון. בהסדר הטיעון סוכם כי שני הצדדים יטענו באופן חופשי לעונש, וכי המערער יפקיד על חשבון הפיצויים למתלונן סך של 30,000 שקלים. בנוסף, נקבע כי כמתחייב לפי החוק, יוזמן בעניינו של המערער תסקיר מטעם שירות המבחן, וכן יתקבל תסקיר נפגע עבירה.

4. שירות המבחן לנוער הגיש מספר תסקירים בעניינו של המערער בתקופה שבין חודש ספטמבר 2014 ועד לחודש יוני 2015. מן התסקירים שהוגשו עלה כי המערער סיים שתים עשרה שנות לימוד, כי אין לו עבר פלילי, כי משפחתו היא נורמטיבית ותומכת, וכי הוא נוטל אחריות מלאה למעשיו ומביע חרטה עליהם. המערער ביקש להתנצל בפני המתלונן והופנה ליחידת "צדק מאחה" בשירות המבחן. בהמשך, המערער אכן השתתף בהליך גישור מוצלח שבמסגרתו שילם למתלונן 10,000 שקלים פיצוי, בנוסף לסכום שהופקד בקופת בית המשפט. כמו כן, המערער העביר למתלונן מכתב התנצלות שבו ביטא הבנה עמוקה לכאבו וכן פרסם הודעת התנצלות בעיתון המקומי. עוד עלה מן התסקירים כי המערער מייעד עצמו ללימודים אקדמאיים בתחום הסיעוד ומתכוון לפתוח דף חדש בחייו ולסלול לעצמו דרך חיובית ונורמטיבית. שירות המבחן התרשם כי ההליך המשפטי היווה גורם מרתיע, חינוכי וטיפולי מבחינת המערער, וכן התרשם כי העבירה בוצעה על ידו בשל לחץ חברתי, וכי מעשים מסוג זה אינם מאפיינים את התנהגותו ואת אורח החיים הנורמטיבי שלו ושל משפחתו. עוד צוין כי המערער היה מגויס לקשר עם שירות המבחן וביטא רצון עז למלא אחר כל דרישה ובקשה שהוצבה בפניו. נוכח כל האמור המליץ שירות המבחן להימנע מהרשעתו בדין של המערער, שכן הרשעה זו תגרום לרגרסיה בתפקודו. לצד זאת, המליץ שירות המבחן להחתים את המערער על ערבות עצמית גבוהה, להטיל עליו צו שירות לתועלת הציבור ולחייבו בתשלום פיצוי, בנוסף לסכום אשר שולם למתלונן במסגרת הליך הגישור.

5.        לבית המשפט המחוזי הוגשו גם תסקירים שהתייחסו לנפגע העבירה ובהם תוארו הקשיים שחווה המתלונן מאז אירוע השוד, ובכלל זה תחושות פחד וחרדה שמהן הוא סובל וכן נזקים כלכליים שנגרמו לו. מתסקירי נפגע העבירה עלה גם כי המתלונן רואה במערער גורם מסייע משמעותי לביצוע השוד.

6.        ביום 17.12.2015, לאחר ששמע את טיעוני הצדדים ועיין בתסקירים השונים, נתן בית המשפט המחוזי את פסק הדין בעניינו של המערער. במועד זה, המערער היה כבן 20. בית המשפט המחוזי בחן בפסק הדין את האפשרות של סיום ההליך ללא הרשעה אך שלל אותה. בית המשפט המחוזי עמד על מכלול של שיקולים התומכים בהימנעות מהרשעה בעניינו של המערער, כפי שבאו לידי ביטוי בתסקירי שירות המבחן, אך קבע שלנוכח חומרת העבירה שבה הוא היה מעורב אין מקום לעשות כן. בית המשפט המחוזי סבר כי שיקולי השיקום מצדיקים בנסיבות העניין רק התחשבות במערער בשלב של גזירת הדין.

7. בסיכומו של דבר, בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו והשית עליו עונש של שבעה חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו; 12 חודשי מאסר על תנאי כשהתנאי הוא שלא יעבור בתוך תקופה של שלוש שנים כל עבירת אלימות מסוג פשע או כל עבירת רכוש מסוג פשע; וששה חודשי מאסר על תנאי כשהתנאי הוא שלא יעבור תוך תקופה של שלוש שנים כל עבירת אלימות מסוג עוון או כל עבירת רכוש מסוג עוון. בנוסף לכך, חויב המערער בתשלום פיצוי למתלונן כדלקמן: 30,000 שקלים שיועברו מסכום ההפקדה בקופת בית המשפט, וכן 10,000 שקלים שיופקדו בעבור המתלונן בקופת בית המשפט בתוך 60 יום ממועד שחרורו של המערער מבית הסוהר.

8.        בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה לעכב את עונש המאסר בפועל שהשית על המערער למשך 45 ימים, ובהמשך לכך, ביום 2.2.2016 עוכב עונש המאסר בפועל שלו בבית משפט זה, בהסכמה (השופטת ע' ברון).

הערעור

9.        הערעור שבפנינו נסב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המערער טוען כי בנסיבות העניין היה מקום להימנע מהרשעתו. המערער סומך את ידיו בהקשר זה על תסקירי שירות המבחן המעידים על ההליך השיקומי והטיפולי שעבר ועל כברת הדרך שעשה, וטוען כי בית המשפט המחוזי לא נתן לכך את המשקל ההולם, ובפרט לעמדתו המקצועית של שירות המבחן לפיה הרשעתו בדין עשויה לגרום לרגרסיה בתפקודו, בעת שהוא מצוי בשלב קריטי בחייו. לחלופין, אם ייקבע שיש להשאיר את ההרשעה על כנה, המערער טוען כי יש להימנע מלהשית עליו עונש מאסר לריצוי בדרך של מאסר בפועל.

10.      המערער חוזר וטוען כי הוא מתחרט ומתבייש במעשיו, אך סבור שיש לאפשר לו לעלות על דרך חדשה, מה גם שלשיטתו, הרשעה שתתייג אותו כעבריין וריצוי של עונש מאסר קצר ביותר לא יניבו בעניינו כל תועלת חברתית של ממש. המערער מצביע על הנזק שיגרם לו במישור הלימודי והתעסוקתי עקב הרשעתו וכן מציין את המשמעות הקשה של אות הקלון הטמון בהרשעה עבורו ועבור משפחתו. בדיון שהתקיים בפנינו אף הביע המערער נכונות להוסיף על פיצויו של המתלונן.

11.      מנגד, המדינה עומדת על דחיית הערעור. המדינה מסכימה כי המערער עלה על דרך שיקום חיובית, אך לשיטתה חומרת העבירה שביצע אינה מאפשרת ללכת לקראתו באופן שיפגע בהכרה בחומרת המעשה. המדינה מוסיפה כי ההתחשבות במערער קיבלה ביטוי בתקופת המאסר הקצרה יחסית שהושתה עליו. המדינה אף הגישה לעיוננו מכתב של המתלונן, שחזר והביע את כאבו על הפגיעה הקשה שנגרמה לו עקב מעשה השוד, וביקש שלא להקל עם המערער.

12.      לקראת הדיון שהתקיים בערעור הגיש שירות המבחן תסקיר נוסף בעניינו של המערער. מן התסקיר עולה כי המערער עובד כיום באופן סדיר ומייעד את עצמו להמשך לימודים אקדמאיים בתחום הסיעוד בעתיד, לאחר שיצליח לגייס כספים לכיסוי החובות שנוצרו לו בעקבות תשלום הפיצוי למתלונן. מעסיקו העביר לשירות המבחן חוות דעת חיובית בעניינו שממנה עולה כי למערער אישיות בוגרת ואחראית וכי הוא השתלב באופן עקבי בעבודה. שירות המבחן חזר על כך שמעשה העבירה אינו מאפיין את המערער ואת אורחות חייו, וכי הוא פעל תחת לחץ חברתי, תוך היגררות אחרי קבוצת שייכות שלילית. על כן, שירות המבחן חזר בפנינו על המלצתו שהובאה בפני בית המשפט המחוזי, להימנע מהרשעתו של המערער בדין ולנקוט כלפיו דרכי טיפול.

דיון והכרעה

13.      לאחר שבחנתי את הדברים, וחרף הקושי המובן הכרוך בדבר, עמדתי היא שיש לקבל את הערעור. אני סבורה כי נכון לעשות כן בנסיבות המיוחדות של המקרה דנן שבו העבירה בוצעה על-ידי קטין, שאף לא היה על סף גיל הבגירות, בהשפעת "חברה רעה" של בגירים, ומאז הביע מאז חרטה כנה ונטל אחריות מלאה על מעשיו. בעיקרו של דבר, השיקול המכריע את הכף במקרה זה הוא ההצלחה המשמעותית והמובהקת של מסלול השיקום שעליו עלה המערער ממועד ביצוע העבירות ועד הכרעת הדין.

14.      כידוע, חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 (להלן: חוק הנוער) מסמיך את בית המשפט לנוער לחרוג מן הכלל לפיו הליך פלילי שבו הוכח כי נאשם ביצע עבירה יסתיים בהרשעה וגזר דין, ולהימנע מהרשעתו בדין של קטין אף שהוכח כי ביצע עבירה (ראו: סעיף 24 לחוק הנוער; ע"פ 4518/91 מדינת ישראל נ' פלונים, פ"ד מו(1) 634, 636 (1992); ע"פ 9262/03‏ פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 869, 876 (2004) (להלן: ע"פ 9262/03)). בהפעלת סמכות זו משתקפים ההבדלים בין מערכת השיקולים והאיזונים הפנימיים המנחים את ההליך הפלילי המתנהל בעניינם של קטינים לבין אלו המנחים את ההליך המתנהל בעניינם של בגירים (ראו: ע"פ 2669/00‏ מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(3) 685, 691-690 (2000); ע"פ 2280/13פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (19.8.2013)). כך, בעוד שהימנעות מהרשעתו של בגיר תיעשה במקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד, הנכונות לסטות מחובת מיצוי הדין בעניינם של קטינים היא גדולה יותר (ראו: ע"פ 3596/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (26.12.2011); ע"פ 5931/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 לפסק דינו של השופט צ' זילברטל (10.2.2014) (להלן: ע"פ 5931/13)). בבואו להכריע בשאלה של הימנעות מהרשעה של קטין על בית המשפט לנוער לתת אפוא משקל יתר לנסיבותיו האישיות של הקטין, ובכלל זה לגילו, לנזק הצפוי לו בגין ההרשעה, לאפשרויות הטיפול בו ולסיכויי שיקומו. לכך מצטרף גם האינטרס הציבורי בהשבתו של הקטין לתפקוד נורמטיבי בחברה בעודו בתחילת דרכו בחיים (ע"פ 9262/03, בעמ' 876). אני סבורה כי שיקולים אלה מטים את הכף במקרה דנן לטובת הימנעות מהרשעתו של המערער.

15.      אכן, חומרת העבירה שבה היה מעורב המערער מכבידה על ההחלטה. ברי כי ככל שמדובר בעבירה חמורה יותר, כך גובר האינטרס הציבורי בהרשעה (ראו: ע"פ 6393/07‏ פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (25.9.2007); ע"פ 8690/15 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 9 (6.6.2016) (להלן: ע"פ 8690/15)). אולם, לא ניתן לשלול מראש העדפה של שיקולי שיקום גם כאשר בוצעה עבירה שאינה קלה. כידוע, לשיקולי השיקום ניתן משקל מוגבר בעניינם של קטינים, אף בעבירות קשות, בשל האינטרס הציבורי להחזירם למוטב (ראו: ע"פ 5409/07‏ פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (25.9.2007); ע"פ 1688/09 פלוני נ' מדינת ישראל (24.9.2009); ע"פ 5521/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 23-19 (23.1.2014)).

16.      הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר בפנינו המלצה חד משמעית של שירות המבחן המעידה על הצלחה משמעותית של המסלול השיקומי בעניינו של המערער, ועל שיתוף פעולה מרשים ועקבי מצדו (השוו: ע"פ 5931/13, בפסקה 11 לפסק דינו של השופט זילברטל). אין מדובר אפוא במקרה גבולי, שבו עולים ספקות באשר ליכולתו של הקטין להשתקם. המערער עבר כברת דרך משמעותית מהמקום שבו עמד בעת ביצוע העבירה וביצע מאמצים כנים לכפר על מעשיו, הן כלפי המתלונן והן בפני משפחתו שלו. כמו כן, יש לתת משקל לכך שהמערער – גם אם סייע ואפשר במעשיו את מעשיהם של האחים – לא נטל חלק פעיל באלימות שהופעלה כלפי המערער ובמעשה השוד עצמו, ואף לא נטל לידיו חלק מהשלל. מאפיינים אלה של מעורבותו של המערער באירוע מחזקים את האמור בתסקיר שירות המבחן לפיו המערער "נגרר" לביצוע העבירה בשל לחץ חברתי והשפעה שלילית של מבוגרים ממנו. אין בכך כדי להמעיט מאחריותו של המערער ומחומרת מעשיו – אך יש לדברים השפעה על התוצאה בענייננו.

17.      הימנעות מהרשעה אינה עניין של מה בכך, והשימוש בסמכות זו יעשה במקרים שבהם הנסיבות מצדיקות זאת בלבד, וכאשר התועלת מאי-הרשעתו של הקטין תעלה על זו שתופק מהרשעתו (ראו: ע"פ 8690/15, בפסקה 11). ענייננו נמנה עם אותם מקרים. דומה שאף כאן ניתן לומר כי בפנינו עומד כעת אדם "חדש", ובמובן זה לא רק עניינו האישי אלא גם האינטרס הציבורי יצא נשכר מאי-הרשעה (ראו והשוו: ע"פ 111/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (1.4.2014)).

18.       חשוב להבהיר: אינני מתעלמת מכאבו של המתלונן, אשר אירוע השוד טלטל את חייו, ומן הנזקים שנגרמו לו. אולם, בנסיבות העניין, יש מקום לתת משקל לתהליך של "צדק מאחה" שבו השתתף המתלונן. לא למותר לחזור ולהזכיר כי שני המעורבים האחרים, שהיו מחוללי האירוע ומבצעיו העיקריים (ואף בית המשפט המחוזי ציין כי חלקם בפרשה "גדול ושונה לאין שיעור לחומרא"), הורשעו ואף נגזרו עליהם עונשי מאסר של ממש, לצד תשלום פיצוי למתלונן.

19.      אם כן, בשים לב למכלול הנסיבות המתואר, אני סבורה כי האיזון הנכון צריך להתבסס על הימנעות מהרשעתו של המערער, בצד השתת דרכי טיפול בדמות צו מבחן וחיובו של המערער בביצוע שירות לתועלת הציבור. כמו כן, יש מקום להגדיל את הפיצוי למתלונן שבו חויב המערער.

20.      סוף דבר, אם תתקבל דעתי, נורה כדלקמן: הרשעתו של המערער תבוטל. המערער יעמוד בצו מבחן למשך שנה מיום מתן פסק דין זה. כמו כן, המערער יבצע שירות לתועלת הציבור (של"צ) בהיקף של 250 שעות, בהתאם לתוכנית שתגובש עבורו על-ידי שירות המבחן. ביצוע השל"צ יחל ביום 1.9.2016 אלא אם כן יורה בית משפט זה אחרת לבקשת שירות המבחן. לבסוף, המערער יחוב בפיצויו של המתלונן בסך של 10,000 שקלים, בנוסף לפיצוי שהושת עליו בבית המשפט המחוזי.

21.      זהו אחד מאותם מקרים שבהם המערער, ועמו אנחנו, ניצבים על פרשת דרכים. הימנעות מהרשעה במקרה זה תאפשר למערער הזדמנות אמיתית להמשיך במסלול החיים הישר והנכון שעליו עלה בשנים שחלפו מאז ביצוע העבירה. כאמור, תוצאה זו אינה מקלה ראש בחומרה הרבה של הפגיעה במתלונן. אולם לשיטתי יש בכך איזון נכון בין ההכרה בפגיעה בו לבין החובה המוסרית והציבורית לאפשר למערער – בנסיבות שנוצרו – לפתוח דף חדש בחייו.

השופט מ' מזוז:

1. אני מסכים לפסק דינה של חברתי השופטת ד' ברק-ארז.

2. אכן, "קטינות אינה חסינות", ו"שיקולי שיקום אינם חזות הכל". ברם, כאשר מדובר בקטינים, ובמיוחד במקרה של עבירה ראשונה ויחידה, וכאשר ניכר בעליל כי הקטין עלה על מסלול השיקום ומתמיד בו, ורב הסיכוי כי הוא למד את לקחו וחזר למוטב, נכון וראוי יהיה לשקול הימנעות מהרשעה כדי לסייע לקטין לחזור לחיים נורמטיביים.

"ראויים הם המבקשים, וראויה היא החברה שבקרבה הם חיים, כי תינתן להם הזדמנות זו הניתנת להם, שלא להטביע בהם תו של עבריינים" (רע"פ 658/01אביחי כהן נ' מדינת ישראל (11.10.2001)).

           דברים אלה נאמרו על ידי השופט מ' חשין לגבי בגירים שאך חצו את סף הבגירות, והדברים קל וחומר לגבי קטינים של ממש.

3. בענייננו מדובר בקטין המצוי בצומת דרכים, אשר עשה כל שלאל ידו, כפי שפורט על ידי חברתי, כדי לבטא את חרטתו הכנה ואת חזרתו למוטב ולדרך הישר. כעת מוטל עלינו כנציגי החברה להחליט האם להושיט לו יד ולסייע לו לעלות על דרך המלך ולחזור לחיק החברה הנורמטיבית, או שמא ייקוב הדין את ההר.

"עומד לפנינו אדם צעיר, שנכשל באופן חד-פעמי והוא מבקש לאפשר לו לשקם את חייו בלא שההרשעה תעמוד לו לרועץ. האינטרס של המערער בשיקומו אינו רק אינטרס של העבריין ואינו רק פועל יוצא מנתינת הדעת על נסיבותיו האישיות לטובתו הוא, אלא זהו אינטרס ציבורי ממדרגה ראשונה. עניינו של אינטרס זה הוא לתת סיכוי למי שנכשל בעבירה בנסיבות כבענייננו לחזור לחיק החברה ולהשתלב בה כאדם נורמטיבי. הסטיגמה הדבקה בהרשעה, עלולה לפגוע בכך" (ע"פ 9090/00 שניידרמן נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (22.2.2001)).

4. אכן, העבירה בה הורשע המערער דנן אינה עבירה של-מה-בכך. ובנסיבות רגילות ראוי היה למצות את הדין עם מבצעה. אך בנסיבות דנן, במבט חברתי רחב, קשה לראות את התועלת החברתית בהטבעת אות הקלון של הרשעה פלילית על  המערער. "התרומה" היחידה של הרשעה תהיה הצבת מכשול משמעותי בדרך לשיקומו של המערער, לרבות בהיבט של לימודים ותעסוקה, ואולי אף סיכולו של שיקום זה. נזכיר כי תיקון 113 לחוק עונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) קובע אמנם את עקרון ההלימה (הגמול) כעקרון המנחה בענישה (סעיף 40ב), ואולם על ענישת קטין ממשיכים לחול הוראות חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971, בהן ניתן מעמד בכורה לשיקולי השיקום (סעיף 40טו).

השופטת א' חיות:

1.        לא בלי התלבטות החלטתי לצרף את דעתי לדעת חבריי לפיה נקבל את הערעור ונורה על ביטול הרשעתו של המערער, על העמדתו למבחן למשך שנה מיום פסק הדין וכן על ביצוע שירות לתועלת הציבור בהיקף של 250 שעות לפי תכנית שתוכן עבורו.

2.        הטעם המרכזי אשר הכריע לבסוף את הכף מבחינתי לחסד ולא לשבט הוא המסלול השיקומי הארוך, המרשים והמוצלח במיוחד שעבר המערער לאחר האירוע נושא האישום (ראו והשוו: ע"פ 7211/04 מדינת ישראל נ' פלונים (13.3.2006)). מסלול זה כלל, בין היתר, תהליך במסגרת היחידה ל"צדק מאחה"; גישור שבעקבותיו פיצה המערער את המתלונן ואף התנצל בפניו התנצלות פומבית בעיתון המקומי; וכן מהלך טיפולי ממושך במסגרת שירות המבחן לנוער שהסתיים בהמלצה חיובית ביותר תוך התרשמות כי המערער – הנעדר עבר פלילי – מבטא הבנה עמוקה לגבי הפסול שבמעשיו וכן אמפטיה לסבלו של המתלונן.

3. מהלך שיקומי מוצלח זה נושא משקל מיוחד בהינתן העובדה שהמערער ביצע את המעשה בהיותו קטין (ראו: ע"פ 2491/05 מדינת ישראל נ' פלוני (12.7.2005)). כמו כן וכפי שציינה חברתי, מעשה השוד שהמערער הורשע בסיוע לביצועו מצוי אמנם ברף גבוה של חומרה, אך העובדה שהמערער "נגרר" באותו מקרה אחר המבצעים העיקריים ולא נטל דבר מתוך שלל השוד נושאת משקל לטובתו. כן יש לזקוף לזכותו את השתלבותו במעגל העבודה ואת חוות הדעת החיובית ביותר שנתקבלה ממעסיקו. עוד עולה מן התסקירים שהוגשו בעניינו של המערער כי משפחתו היא משפחה נורמטיבית, מתפקדת ותומכת המלווה אותו לאורך כל תהליך השיקום, ובהינתן מכלול השיקולים הללו מקובלת עלי עמדת חברתי כי האיזון הנכון במקרה דנן הוא הימנעות מהרשעה, על מנת שהמערער יוכל להשאיר מאחוריו את האירוע הפלילי היחיד שבו היה מעורב כקטין ולעלות על מסלול נורמטיבי ומועיל לטובתו שלו ולטובת החברה כולה.

           הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז.

           ניתן היום, ‏י"ג בתמוז התשע"ו (‏19.7.2016).

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   16008210_A09.doc   שט

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il