ע"פ 5769/14 י.א . נ' מדינת ישראל

השופט י' דנציגר: 

1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט י' עדן) בת"פ 58275-12-12 מיום 12.6.2014, במסגרתו הושתו על המערער חמש שנים ושישה חודשי מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו) ו-12 חודשי מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים מיום שחרורו מן המאסר, כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירה נוספת לפיה הורשע. יצוין כי עונש המאסר בפועל כלל הפעלה במצטבר של מאסר מותנה בר הפעלה בן 12 חודשים.
2. המערער הורשע, על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעובדות כתב אישום מתוקן בו יוחסו לו שני אישומים שונים של עבירת סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

עובדות כתב האישום המתוקן

3. על פי האישום הראשון, ביום 12.12.2012 פנה המערער למתלונן (להלן: המתלונן הראשון), אשר נהג לבלות במועדוני לילה, ואמר לו כי הוא בעל משרד חקירות, אשר ערך אחריו מעקב בחצי שנה האחרונה ובמהלכה אסף חומרים המעידים כי המתלונן הראשון בילה במועדוני לילה בתל-אביב יחד עם בחורות. המערער דרש מהמתלונן הראשון שימסור לו סך של 200,000 דולר אחרת יפרסם את מעשיו בקרב משפחת אשתו ומוסדות החינוך בהם לומדים ילדיו. ביום שלמחרת יצר המערער קשר טלפוני עם המתלונן הראשון פעמים רבות בדרישה לקבל חלק מהסכום האמור במהרה. המתלונן הראשון ניסה להניא את המערער מלפרסם דברים אלו אודותיו וביקש להפחית את הסכום והמערער הסכים להפחיתו בכ-16,000 דולר בלבד. המתלונן הראשון הגיש תלונה במשטרה ובתיאום עם שוטרי מרחב חברון יצר קשר עם המערער והודיע לו כי הוא נכון לשלם לו את דמי הכופר. המערער שלח נהג מונית לאסוף את דמי הכופר. אחד מבלשי המשטרה החליף את נהג המונית, פגש את המערער ויחד עם בלשים נוספים דלק אחריו ותפס אותו, לאחר שזה ניסה להימלט בריצה.
4. על פי האישום השני, ביום 12.12.2012 יצר המערער קשר טלפוני עם מתלונן נוסף (להלן: המתלונן השני) – אדם נשוי, שמשתייך למגזר הדתי-חרדי, שבמהלך המחצית השנייה של שנת 2012 בילה במועדון בתל-אביב והתראה שם עם בחורה. המערער אמר למתלונן השני כי הוא חוקר פרטי אשר עקב אחריו עבור אדם אחר ודרש ממנו לשלם לו דמי כופר בסכום של 40,000 ש"ח, פן יעביר לאדם ששכר את שירותיו חומרים שמלמדים שהוא קיים קשר רומנטי עם בחורה במועדון הלילה. למחרת היום, פנה המערער למתלונן השני בדרישה לקבלת דמי הכופר ובהמשך איים עליו כי הוא שלח חוקר לביתו וכי "מסכנה אשתו".
5. לשם השלמת התמונה יצוין כי כתב האישום המקורי ייחס אישום שלישי נוסף, המגבש עבירה של סחיטה באיומים, המיוחס למערער ולאהוד בנסטי (להלן: בנסטי), בן דודו, שפעל עמו. אולם כתב האישום תוקן במסגרת הסדר הטיעון, כך שבין היתר, הושמט האישום השלישי ויוחסו למערער שני האישומים המצוינים לעיל. כנגד בנסטי הוגש כתב אישום נפרד – בו יוחס לו האישום השלישי בלבד והוא הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון ונדון ל-24 חודשי מאסר בפועל לצד רכיבי עונש נוספים.

תסקיר שירות המבחן שהונח לפני בית המשפט המחוזי

6. לפי התסקיר, המערער בן 37, אב לשלושה ילדים משלוש מערכות נישואים שונות, גדל בבית עם אב אלים והחל בשימוש בסמים בגיל 14. מהתסקיר עלה כי המערער שהה בעבר בהוסטל טיפולי לאלימות אולם נפלט ממנו מחמת התנהלותו הבעייתית. המערער הביע רצון להשתלב במסגרת הליך טיפולי לגמילה מסמים, אולם שירות המבחן סבר כי זהו רצון למראית עין אשר נבע מחשש המערער מתוצאות ההליך המשפטי נגדו. עוד עולה כי המערער הודה באישומים המיוחסים לו אולם הוא השליך את האחריות על גורמים חיצוניים והתקשה להביע אמפתיה כלפי קורבנותיו. צוין כי המערער הינו בעל יכולות מילוליות גבוהות, מנהל את חייו באופן מניפולטיבי, מתקשה לגלות יציבות במישורים שונים בחייו ותפיסתו העצמית אינה תואמת את המציאות. שירות המבחן סבר כי קיימת רמת סיכון גבוהה להישנות התנהגות פורצת גבולות בעתיד. בשקלולם של דברים המליץ שירות המבחן להטיל על המערער ענישה בעלת השפעה הרתעתית משמעותית בדמות של מאסר בפועל ומאסר מותנה.

טיעוני הצדדים לעונש

7. בטיעוניה לעונש טענה המשיבה כי חרף גילו הצעיר של המערער מדובר באדם בעל עבר פלילי מכביד, שביצע מעשי מרמה שיטתיים ושלא השכיל להשתקם במאסרים שאותם ריצה בעבר. נטען כי מעשיו של המערער בוצעו בנסיבות מחמירות. המערער לא הודה במיוחס לו בהזדמנות הראשונה. נטען כי על פי תסקיר המבחן המערער אינו מפגין אמפתיה לקורבנותיו ואין כל שיקולי שיקום בעניינו. כן נטען כי המערער ביצע חלק מן העבירות בעודו אסיר. מטעמים אלו טענה המשיבה כי יש להחמיר מעבר למתחם העונש ההולם מהטעם של הגנה על שלום הציבור, כאמור בסעיף 40ה לחוק העונשין. המשיבה הוסיפה כי לעתים רחוקות קורבנות סחיטה אוזרים אומץ ופונים למשטרה ועל כן יש לנצל הזדמנויות כאלה להענשת העבריין, להעברת מסר לציבור ולסייע לקורבנות אלו לשבור את קשר השתיקה. לבסוף טענה המשיבה כי על מתחם העונש בגין כל אחד מהאישומים לנוע בין 18 ל-36 חודשי מאסר, כי יחד עליהם לנוע בין 24 ל-48 חודשי מאסר וכי בעניינו של המערער על העונש להיות ברף העליון של המתחם. נטען כי על המערער חל מאסר על תנאי בר הפעלה בן 12 חודשים, שעניינו עבירות רכוש מסוג פשע, וכי יש להפעיל מאסר מותנה זה. לשיטת המשיבה, עבירת הסחיטה באיומים בה הורשע המערער במקרה דנן ממוקמת תחת פרק "פגיעות ברכוש" בחוק העונשין ולכן היא מצדיקה את הפעלת התנאי. כן נטען כי מסקנה זהה עולה גם מפרשנות תכליתית של הערכים המוגנים העומדים בבסיס העבירה.
8. בטיעוניו לעונש טען המערער כי אין לזקוף לחובתו את העובדה שבחר לנהל פרשת תביעה, כיוון שלנוכח עובדה זו המשיבה תיקנה את כתב האישום באופן מהותי. כן נטען כי יש לתת משקל להודאתו בעיקר המיוחס לו בתחנת המשטרה. המערער ביקש להתייחס לנסיבותיו האישיות והגיש מסמכים המעידים על מצבן הבריאותי הבעייתי של בתו ורעייתו. צוין כי המערער שוהה במעצר למעלה משנה, כי הוא טעון הגנה ומצוי בהפרדה כיוון ששימש כעד מדינה ועל כן שילובו בהליך טיפולי בכלא כמעט ואינו אפשרי. המערער טען כי הוא נמצא במצב נפשי קשה, הוא מעוניין להשתלב בהליך שיקומי בבית הכלא ושהוא מכור לסמים. בנוסף, גולל המערער את נסיבותיו האישיות שהביאו להסתבכותו בפלילים. המערער הביע חרטה על מעשיו, טען כי הוא חושב שהגיע לסוף דרכו הפלילית וביקש לפצות את המתלוננים בסכום של 10,000 ש"ח כל אחד. המערער טען כי באישום הראשון יש לקבוע מתחם עונש הולם הנע בין עבודות שירות ל-12 חודשי מאסר בפועל ובאישום השני מתחם שנע בין ענישה מותנית ל-9 חודשי מאסר בפועל. לעניין המאסר המותנה הקודם, טען המערער כי העבירות המיוחסות לו אינן מהוות "עבירות רכוש". כן נטען כי הגם שעבירת סחיטה באיומים נמצאת בפרק של עבירות רכוש, יש לבחון את האינטרס החברתי הנפגע, אשר בעניין זה הוא חופש הפרט ופעולותיו ולא הגנה על רכוש. על כן טען המערער כי אין להפעיל את המאסר המותנה הקודם בגין הרשעתו הנוכחית.

גזר דינו של בית המשפט המחוזי

9. בית המשפט המחוזי הדגיש את חומרת עבירת הסחיטה באיומים תוך אזכור שורת פסקי דין של בית משפט זה. צוין כי על מנת לקבוע את מתחם העונש ההולם יש לבחון את הנסיבות בהן בוצעה העבירה, את תוצאותיה ואת מידת חומרתה. בית המשפט סקר שורה של פסקי דין הנותנים ביטוי לחומרת עבירת הסחיטה באיומים ולמגמת החמרת הענישה בגין עבירה זו. הודגש ביתר שאת כי נסיבות ביצוע העבירה בעניינו של המערער חמורות ביותר וכך גם המצוקה והמורא שהטיל על קורבנותיו. בית המשפט קבע כי כל אחד מן האישומים הוא בבחינת אירוע נפרד ואין מקום לקבוע מתחם ענישה הולם לשני האישומים יחד, כפי שהציעה המשיבה, הועיל ומדובר באירועים נפרדים. בית המשפט קיבל את מתחם העונש שהוצע על ידי המשיבה עבור כל אחד מן האישומים, העיר כי ייתכן שהוא נמוך מדי לנוכח הנסיבות המחמירות וקבע מתחם ענישה הולם שבין 18 ל-36 חודשי מאסר בפועל לכל אחד מן האישומים. לעניין המאסר המותנה הקודם, בית המשפט קיבל את עמדת המשיבה והפעיל מאסר זה. לבסוף, קבע בית המשפט, כי על רקע היעדר אפיק שיקומי, היעדר לקיחת אחריות של ממש מצד המערער, נסיבות העבירה הקשות ונוכח עברו הפלילי המכביד של המערער, על הענישה להיות קרובה לרף העליון של מתחם העונש ההולם. לפיכך, גזר בית המשפט על המערער את העונשים המצוינים לעיל.

נימוקי הערעור

10. המערער מציין – באמצעות בא כוחו, עו"ד רפי ליטן – כי הוטל עליו עונש כבד יותר מזה שהוטל על בנסטי, באופן יחסי, על אף שלבנסטי יוחסו מעשים חמורים יותר לטענתו. המערער מפנה לכך שעל בנסטי הושתו 24 חודשי מאסר בפועל לעומת חמש שנים ושישה חודשי מאסר בפועל שהושתו על המערער. לטענתו, מציאות זו נוגדת את עקרון אחידות הענישה, ללא הצדקה של ממש. טענה נוספת של המערער היא כי שגה בית המשפט כאשר קבע מתחם ענישה הולם אשר עולה על המתחם שטענה לו המשיבה (בין 24 ל-48 חודשי מאסר בפועל לשני האישומים יחדיו). לבסוף טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר החליט על הפעלת המאסר המותנה. לטענתו, פרשנותו של בית המשפט תגרור מצב שאינו מתקבל על הדעת לפיו ניתן יהיה להפעיל מאסר מותנה בעבירת סחיטה באיומים במקרה של השגת גבול לפי סעיף 447 לחוק העונשין, המצוי גם הוא בפרק י"א לחוק העונשין. בנוסף, טען לפנינו בא כוח המערער כי המערער נכון ליטול על עצמו את הפיצוי על סך 50,000 ש"ח בו חויב בנסטי, בתמורה להקלה בעונשו.

תגובת המשיבה

11. המשיבה מציינת – באמצעות באת כוחה, עו"ד שרית משגב – את הנסיבות המחמירות של מעשי המערער, את הטראומה שנגרמה לקורבנות העבירה ממעשיו של המערער ומדגישה את עברו הפלילי המכביד. לעניין עקרון אחדות הענישה, טוענת המשיבה כי מתחם העונש שנקבע בעניינו של המערער כמעט זהה לזה שנקבע בעניינו של בנסטי. לטענת המשיבה ההבדל בין העונשים של השניים נובע מקביעת העונש הקונקרטי בתוך המתחם. לשיטת המשיבה, בנסיבות העניין הבדל זה מוצדק נוכח עברו הפלילי המכביד של המערער. לעניין הפעלת העונש המותנה טוענת המשיבה כי המבחן להפעלתו הינו מבחן מהותי, הבוחן את האינטרסים העומדים בבסיס המעשים העבריינים. לטענת המשיבה ברי הדבר כי המערער ביצע את מעשיו העברייניים על מנת לקבל כסף, קרי, רכוש. המשיבה טוענת כי על רקע מעשיו החמורים של המערער היה מקום להפעיל את המאסר המותנה במצטבר – כפי שקבע בית המשפט המחוזי.