האתגרים האמורים מועצמים בהקשר לעובדים אשר עיקר עבודתם מתבצעת מחוץ לחצרי המעסיק והיא מאופיינת בניידות גבוהה בין אתר לאתר (להלן: סוכנים נוסעים). בשל השילוב זה יתקשה המעסיק לעמוד בחובתו לנהל יומן נוכחות, כמשמעו בחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958, אלא באמצעים טכנולוגיים, העלולים להיות כרוכים בפגיעה בפרטיות העובד במידה זו או אחרת. ואכן, מעסיקים מציידים עובדים מסוג זה באמצעים טכנולוגיים שונים שבאמצעותם יש בידם לפקח על מסגרת שעות העבודה, כגון טלפון נייד, רכב צמוד עם נווטן, מחשב נייד ועוד (ראו לעניין הפסיקה הנוגעת לשאלת אפשרות הפיקוח על עובדים מחוץ לחצרי המעסיק בפסק הדין בע"ע (ארצי) 15233-09-13 חברת אדוונטק טכנולוגיות (אפלט) בע"מ נ' יתיר זלוסקי (8.11.15)).
12. נפנה כעת למלאכת האיזון בין השיקולים המתגוששים. נקודת המוצא היא כי הזכות לפרטיות, ככל זכות אדם, הינה יחסית. משמע, מבחינה מושגית בהתגוששות בין הזכות לפרטיות ובין הערכים המצויים ביסוד הליכי הגילוי (יעילות הדיון, הוגנות וחקר האמת) לא ניתן לקבוע מראש כי יד אחד האינטרסים בהכרח על העליונה. אכן, ייתכנו מקרים בהם יזכה אחד האינטרסים להגנה נרחבת מתוך תפיסה כי משקלו הסגולי של האינטרס המצוי על כף המאזנים השנייה – זניח. ואולם – וזה העיקר – במקרים רבים תמצית מלאכת האיזון היא בעיצוב הסדרים בהם ניתנת הגנה מסוימת – אף אם היא חלקית ואינה מלאה – לכל אחד מן האינטרסים. משמע, יש צורך במציאת פתרון כששני האינטרסים דרים בכפיפה אחת מתוך פשרה וויתור הדדי, ולא מתוך עליונות האינטרס האחד וביטולו של רעהו. מלאכת האיזון הערכי נעשית בראש ובראשונה במסגרת התבניות המגדירות את הזכויות המתגוששות (כגון, מבחן הרלבנטיות על כפל פניו) ובהמשך אף מעבר להן.
13. בית הדין האזורי קבע כי בהתאם להלכת איסקוב ובהמשך בענין קלנסוואה, שכדי לפגוע בפרטיותו של עובד על המעסיק לקבוע מדיניות ברורה, אשר תקבע את קוד ההתנהגות בנוגע למעקב אחר עובדים באמצעות הטלפון הנייד, ומשהמערערת לא עשתה כן וגם לא יידעה את העובד כי קיימת אפשרות שבמועד כזה או אחר תנטר את מקומו באמצעות הטלפון שברשותו, הרי שאין להיעתר לבקשה.
אנו סבורים כי הלכת איסקוב וקלנסוואה רלבנטיות כאשר מבקש המעסיק מראש להנהיג פרקטיקה הכרוכה בפגיעה בפרטיות (ענין קלנסוואה) או גישה ישירה למחשב העובד ולקבל ממנו מידע מלא לרבות כזה הכרוך בפגיעה בפרטיות בצורה בלתי אמצעית (ענין איסקוב). המכנה המשותף לשני אלה הוא שהפגיעה בפרטיות מובנית בהסדר, ולכן נדרש המעסיק ליתן ביטוי למדיניותו על מנת שהעובדים יוכלו לכלכל צעדיהם. הלכות אלה לא נקבעו בהקשר לגילוי מסמכים, כשבהקשר זה יש לשקול באופן פרטני את אינטרס הגילוי במונחי הוגנות, יעילות וקידום חקר האמת מול אינטרס הפרטיות, וגם – וזה העיקר - את היכולת לתור בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה אחר מנגנון מזעור הפגיעה בפרטיות, כפי שנערוך להלן.
פרסום מדיניות או הימנעות מכך, כשלעצמם, אין בהם כדי להכריע את הכף בשאלת מתן צו גילוי או הימנעות מכך. כך למשל, מקום בו הפגיעה בפרטיות ניתנת למזעור, כבענייננו, אזי אין בפרסום או באי פרסום מדיניות רלוונטיות לשאלה האם להיענות או לדחות בקשה לצו גילוי. מנגד, פרסום מדיניות, כשלעצמה, אינה מצדיקה בהכרח גילוי המידע המבוקש, שכן גם אז יהיה מקום לבחון את מידתיותה של הפגיעה בפרטיות. כך או כך, במקרה שלפנינו משקיימת דרך חלופית למזעור הפגיעה בפרטיות במסגרת הבקשה לגילוי מסמכים, אין מקום להידרש לשאלת מידת הרלוונטיות של פרסום או אי פרסום מדיניות להיענות או דחיה של בקשה לצו הגילוי.
14. במאמר מוסגר נציין כי עד היום כאשר עובד ביקש מתן צו איכון של מכשיר הטלפון שלו לצורך ביסוס טענותיו אודות קיומן של יחסי עבודה או היקף שעות העבודה הרי שהדבר ניתן ללא קושי מיוחד. הטעם לכך הוא שבמצבים אלה מתאיינת הפגיעה בפרטיות העובד, שהרי הצו מתייחס למידע הנוגע לו וניתן לבקשתו ובהסכמתו (ראו: בר"ע (ארצי) 29882-07-17 חנדל אמיל - איפא שקולניק פלסט בע"מ (31.8.17)).
במקרה דנן מתעוררת שאלת האיזון בין הזכות לפרטיות לערך הגילוי במלוא עוזה שכן העובד מתנגד למתן צו הגילוי. על כן נפנה לבחון שאלה זו תחילה בראי מבחן הרלבנטיות, על שני היבטיו, ובהמשך לאור האיזון בין האינטרסים.
מן הכלל אל הפרט
15.בענייננו, מבחן הרלבנטיות במובנו הצר מתקיים בבירור ביחס לשתיים מבין עילות התביעה. הראשונה, נוגעת לעילת הפיטורים. לטענת המערערת –פיטורי המשיב נעשו על רקע עבודה פרטית שביצע במהלך שעות עבודתו, כשדו"חות האיכון יוכלו לשפוך אור אם כך היה אם לאו. לטעמינו, ומבלי לנקוט עמדה בקשר לשאלה המשפטית מהי עוצמת הראיה הנדרשת לביסוסו של חשד ראשוני המצדיק פיטורי עובד ואם מקום בו קיים חשד כאמור ניתן להוסיף ולחזקו באמצעות ראיות מאוחרות – אין מקום לדחות את הבקשה למתן צו הגילוי על יסוד טענות המצריכות הערכת תשתית ראייתית שהיתה קיימת עובר למתן הצו וליבון שאלות משפטיות. שאלות אלה מעצם טיבן תוכרענה במסגרת ההליך העיקרי ובשים לב למארג הראייתי, ואין מקום שנידרש לכך במסגרת שלב מקדמי זה של הדיון.
עילת התביעה השנייה עוסקת בעבודה בשעות נוספות וזאת הן במסגרת נסיעותיו של המשיב אותן החל לטענתו בשעה 7:00 עת יצא מביתו וסיים אותן סביב השעה 18:00 או בסמוך לכך. בנוסף, טוען המשיב כי עם הגיעו לביתו נדרש לבצע משימות ומטלות משרדיות באמצעות המחשב. בנוסף, אחת לחודשיים נדרש להתייצב בכנסי מכירות שנמשכו בין יום לעשרה ימים. בימים בהם התנהלו הכנסים היה יוצא מביתו ב 06:00 וחוזר לביתו בשעה 20:00. גם בהקשרה של עילת תביעה זו מקיים צו האיכון המבוקש את דרישת הרלבנטיות במובנה הצר וזאת בעיקר בקשר לעבודתו הכרוכה בנסיעות.
16. לטעמנו, האיזון הנדרש במסגרת מבחן הרלבנטיות במובנו הרחב צריך לקחת בחשבון את השיקולים הבאים:
היקף הגילוי - ציר הזמן: המערערת צמצמה בפנינו את בקשתה לחודשיים האחרונים לעבודתו של המשיב, לימים א' – ה' לשעות שבין 6:00 – 20:00 וכן ליום שישי לשעות שבין 06:00 – 14:00. יצוין כי בבקשתה המקורית בפני בית הדין האזורי בקשה צו הכולל את כל שעות היממה במשך החודשיים האחרונים. אנו סבורים כי צו הכולל את כל שעות היממה חורג מהאיזון הנדרש ואינו מידתי, שכן הוא חורג מיריעת המחלוקת וככזה אינו תורם לחקר האמת או יעילות הדיון, אלא להיפך - מסרבלו.
מעבר לכך גם הגבלת מספר החודשים בהם ניתן הצו משכללת את מידתיותו, וזאת בשני היבטים: ראשית, היקף המידע הנמסר מכוחו של הצו מצומצם יותר, שכן מספר החודשים מועט יחסית. שנית, הצורך של המשיב לבחון את נתוני האיכון הנמסרים לצורך סינונם (על כך ראו להלן) אינו מטיל עליו מעמסה מכבידה מדי (ביחס למקרה בו היה הצו חובק את כל תקופת ההעסקה). בשולי הדברים נציין כי לא נעלמה מעיננו טענת המשיב כי אין מקום ליתן צו ביחס לתקופה הכוללת את תקופת ההודעה המוקדמת, קרי לאחר פיטוריו, ולכן מוצאים אנו להבהיר כי טענות הצדדים ביחס למשקלו של המידע בתקופה זו שמורות להם, והן יישקלו על ידי בית הדין האזורי.
סוג המידע – זיקתו לבעל דין: המידע נושא צו הגילוי מתייחס לבעל דין בהליך, הוא התובע, ולא לצד שלישי להליך. התפישה כי הגילוי כלפי בעל דין רחב יותר מהגילוי כלפי צד שלישי באה לידי ביטוי בולט בפסק דינה של השופטת דורנר בפרשת אפרופים (רע"א 8551/00 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד נ"ה (2) 102; וראו גם רע"א 8019/06 ידיעות אחרונות בע"מ – לוין (13.10.09; בר"ע 5132-09-17 פלונית – פלונים (24.10.17)). ההיגיון המונח ביסוד תפישה זו הוא כי בעצם הגשת התביעה יש לראות ויתור מכללא על טענה לפגיעה בפרטיות או בחיסיון. אמנם, נשמעה בספרות ובפסיקה ביקורת על גישה זו, שכן גם ביחס לתובע עלולה פרטיותו להיפגע במידה העולה של הנדרש עקב גילוי (ראו לעניין זה יצחק עמית "קבילות, סודיות חיסיון ואינטרסים מוגנים בהליכי גילוי במשפט אזרחי – ניסיון להשליט סדר" ספר אורי קיטאי 286-287).
לטעמינו, הגם שקיים פער בנקודות המוצא של הגישות השונות הרי שלא בהכרח יתלווה לו פער בתוצאה המעשית, שכן מרחב המידתיות הינו תוצאה של איזון הנערך בשים לב לנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה לרבות זיקתו של האדם שביחס אליו מתבקש מידע להליך המשפטי. במילים אחרות, שיקול זיקתו של מידע לבעל דין בהליך שוקל לצד הרחבת הגילוי ביחס למקרה בו היה מבוקש אותו סוג מידע בהקשר לצד שלישי זר הליך. ראו ענין פלצ'י סעיף 24(ב)-(ג) שם נאמר כך:
"בכל הנוגע לזכות לפרטיות של בעל דין, יש להעדיף, ככלל, את הערך של קיומו של הליך שיפוטי תקין ויעיל הנערך ב"קלפים פתוחים"
בכל הנוגע לזכות לפרטיות של צדדים שלישיים, יש ליתן משקל לזכות לפרטיות, כאשר במשפט העבודה זו גלומה – בין היתר – בזכות לצנעת הפרט בכל הנוגע לתנאי העסקה, שכר עבודה ותנאי פרישה".
בבחינת הזיקה לבעל הדין יש לקחת בחשבון כי המידע נאגר באמצעות מכשיר טלפון נייד, שניתן לעובד על ידי מעסיקו וזאת לצורך עבודתו, ולא במכשיר טלפון פרטי השייך לעובד והעובד עושה בו שימוש לצורך עבודתו.
אופן מסירת המידע: נתוני האיכון הנמסרים על ידי חברת הסלולר עלולים לטמון בחובם גם "מידע עודף", היינו מידע אודות מקום הימצאו של העובד שלא לצורכי עבודתו. על כן, נקודת האיזון הראויה היא בהעברת נתוני האיכון קודם כל לעובד אשר יהא רשאי להשחיר את המידע העודף. השמטת מידע עודף מאפשרת גילוי חלקי של מידע מקום בו הגילוי הכולל והרחב פוגע פגיעה שאינה מידתית באינטרסים משפטיים הראויים להגנה לרבות הזכות לפרטיות (לעניין היות השחרת מידע דרך למניעת פגיעה בפרטיות שהייתה נגרמת אלמלא ההשחרה ראו עניין פלצ'י סעיף 23 לפסק הדין; רע"א 7278/17 ההסתדרות מדיציאנית הדסה – פלוני (9.1.18); ראו בהיקש גם חוק חופש מידע, תשנ"ח - 1998 סעיף 11).
אולם, להשחרה צפויה להיות משמעות ראייתית, שכן משמעותה היא הודאה בכך שבעת זו לא היה המשיב במקום הקשור לעבודתו. בדרך זו רק המידע שהעובד בחר לגלותו יגיע לידי המעסיק, ויש בידו לסנן מסירת מידע עודף. נבקש לחדד כי אופן מסירת מידע זו תורמת למזעור הפגיעה בפרטיות, שכן ההנחה היא כי בשעות העבודה שוהה העובד במקומות לצורך עבודתו ובמסגרת תפקידו שאינם מצויים בליבת הזכות לפרטיות כלפי המעסיק, וזהו המידע שעתיד המעסיק לקבל. דרך מסירת מידע זו שונה מהקשרים בהם מוסדרת מסירת נתוני תקשורת לגופים כאלה ואחרים בחקיקה ראשית (ראו חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - נתוני תקשורת), תשס"ח – 2007 ובג"צ 3809/08 הנ"ל), שכן במקרים אלו מסירת המידע היא בלתי אמצעית וטומנת בחובה גם את המידע העודף, מבלי שיש בידי האדם לסנן את המידע.
17. בשולי הדברים יובהר כי מסירת דו"חות איכון למעסיק אינה מהווה תחליף לחובותיו בהתאם לסעיף 24 לחוק הגנת השכר וסעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה בכל הקשור לקיום דו"חות נוכחות מסודרים במקום העבודה. ההחלטה במקרה זה מוגבלת לנסיבותיו של המקרה בו מדובר בעובד אשר עבודתו מתבצעת מחוץ לחצרי המעסיק ומאופיינת בניידות גבוהה מאתר לאתר.
18. סוף דבר – הערעור של החברה מתקבל והעניין מוחזר לבית הדין קמא על מנת שיוציא צו המופנה לחברת הסלולר למתן נתוני תקשורת ביחס לחודשים נובמבר – דצמבר 2014 לימים א' – ה' לשעות שבין 6:00 – 20:00 וכן ליום שישי לשעות שבין 06:00 – 14:00. נתוני התקשורת יועברו במישרין למשיב, אשר יהא רשאי להשחיר את המידע העודף לשיטתו ולהעביר לאחר מכן לידי המערערת את המידע כולל ההשחרות.
בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
ניתן היום, י"ז אדר תשע"ח (04 מרץ 2018) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

|
|

|
|

|
אילן איטח,
שופט, אב"ד
|
|
חני אופק גנדלר, שופטת
|
|
אילן סופר,
שופט
|

|
גברת חיה שחר,
נציגת ציבור (עובדים)
|
|
|

|
מר דורון קמפלר,
נציג ציבור (מעסיקים)
|
|