ע"ח 57036-09-14 אבו צעלוק נ' מדינת ישראל

לפני ערר שהגישו לואי אבו צעלוק ואמו, נעימה אבו צעלוק בעניין החזקת רכבה של האם אצל המשיבה.

העובדות:

1.מבקשת 1 היא הבעלים והמחזיקה ברכב מסוג יונדאי, מספר רישוי 79-305-60 (להלן:"הרכב"), מיום 15.7.2013.

מבקש 2 הוא בנה בן ה –24 של מבקשת 1, אשר נעצר ביום 10.8.14 להסעת שוהים בלתי חוקיים בשטחי ישראל ונהיגה פוחזת ברכב.

מבקש 2 נתפס עם שלושה נוסעים ברכבו 2 ק"מ מעבר לקו הירוק, ולא בתחומי מדינת ישראל, מספר קילומטרים ממזרח למחסום חוצה שומרון.

אין מחלוקת בין הצדדים כי הרכב נראה לראשונה במחסום חוצה שומרון, מזרחית לקו הירוק.

מבקש 2 ושלושת הנוסעים נעצרו והמשיבה תפסה את הרכב.

במסגרת בקשת המעצר שהגישה המשיבה החליטה השופטת עינת רון ביום 11.8.2014 (מ"י 12016-08-14, מ"י נ' אבו צעלוק), כי יש לשחרר את מבקש 2 לחלופת מעצר, למעצר בית, לאחר שמצאה כי יש כרסום משמעותי בראיות שהובאו נגד החשוד, שכן, גם אם היתה הסעה של תושבים זרים נעדרי אישורי כניסה לישראל, הרי שלא נעשתה בתחומי מדינת ישראל.

יחד עם זאת, הרכב, הנמצא בבעלות מבקשת 1, נותר תפוס בידי המשיבה והיא מסרבת לשחררו.

המבקשים הגישו בקשה להחזרת תפוס, לפי סעיף 34 בפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), תשכ"ט, 1969 (להלן: "פקודת סדר הדין הפלילי") , אך ביום 27.8.2014 פסקה השופטת סמדר קולנדר- אברמוביץ כי אין לשחרר את הרכב מן הטעם "ככל שיוכח שהרכב שימש את החשוד לביצוע העבירות ואז כפי שציין נציג המשטרה יתבקש חילוט הרכב" ( כך בעמוד 4 בפרוטוקול הדיון מיום 27.8.2014, שורה 19).

טענות הצדדים:

2.המבקשים טוענים כי הרכב הוא קניינה הפרטי של מבקשת 1 ואינו בבעלות מבקש 2 והוא אינו מחזיק בו דרך קבע. עוד נטען כי עד למועד הגשת ערר זה, כלל לא הוגש נגד מבקש 2 כתב אישום.

לטענתם, במצב דברים בו טרם הוגש כתב אישום, מסמיך חוק הכניסה לישראל, תשי"ב- 1952 (להלן:חוק הכניסה לישראל), סעיף 12(ג1)(1), את המשיבה לתפוס את רכב למשך 30 יום בלבד. גם אילו היה מוגש כתב אישום, הרי שאז, לפי חוק הכניסה לישראל, ניתן היה להמשיך להחזיק הרכב עד תם ההליכים, רק במקרה בו ההסעה היתה מתוך שטחי יהודה ושומרון אל תוך תחומי מדינת ישראל. לא כך במקרה שלפנינו, שכן מבקש 2 נתפס כשהוא נוסע מכיוון מחסום חוצה שומרון אל מחוץ לגבולות מדינת ישראל.

מוסיפים המבקשים וטוענים כי גם אילו למשיבה סמכות חוקית להחזיק את הרכב לפי פקודת סדר הדין הפלילי, הרי שבניגוד לפקודה, היא לא הגישה בקשה לקבלת צו למסירת תפוס בהתאם להוראות סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי.

עוד נטען כי בית משפט קמא התעלם מההלכה המנחה לפיה תפיסת חפץ היא אמצעי דרסטי אחרון שיש לנקוט בו להבטחת חילוט, נוכח הפגיעה הקשה בקניין.

במהלך הדיון שהתקיים לפני טענה באת כוח המבקשים כי גם מקום בו מדובר בתפיסה לפי חוק הכניסה לישראל וגם מקום בו מדובר בתפיסה לפי פקודת סדר הדין הפלילי, הרי שהשוטר חייב למסור לנהג הודעה בכתב המפרטת מכוח איזה חיקוק קמה הסמכות לתפיסה. במקרה כאן לא נמסרה לו כל הודעה והוא אינו יודע איזו מסגרת נורמטיבית חלה על הרכב התפוס. בכך, לטענת המבקשים נפגעה הוגנות ההליך המנהלי והפלילי ויש בפגיעה זו כדי להביא לביטול התפיסה כולה. בעניין זה מפנה באת כוח המבקשים אל פסקי דין של השופט הישאם אבו שחאדה, הת (רמ') 13938-03-12, עמרם לוי נ' משטרת ישראל מיום 18.3.2012, והת (רמ) 49116-06-13, מתעב אלדבסאן נ' משטרת רמלה מיום 9.7.2013, בהם הודגשה חשיבות מסירת הודעה בכתב המבארת את החיקוק והסמכות לתפיסת הרכב.

3.המשיבה מצידה טוענת כי הסמכות לתפיסת הרכב קמה לה מכוח פקודת סדר הדין הפלילי, ומכוח החוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה ושומרון- שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), תשס"ז – 2007, המסמיך את בית המשפט בישראל לדון מעשה החל בשטחים לפי הדין החל בישראל.

מכוח הפקודה, עומדת למדינה סמכות לתפיסת חפץ למשך 6 חודשים עד להגשת כתב האישום, אז יש בדעתה לעתור לחילוט הרכב. לטענתה, שחרור הרכב כעת עלול לסכן את יכולת התביעה לחלט את הרכב לפי סעיף 39 בפקודה.