ע"ח 53908-09-16 גזאוי נ' מדינת ישראל

1.ערר על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (סגן הנשיא כב' השופט ג' קרזבום) מיום 18.9.2016 לפיה נדחתה בקשת העורר לבטל את הפסילה המנהלית בת 30 יום שהושתה עליו.

2.כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו נהיגה במהירות של 161 קמ"ש במקום בו המהירות המרבית המותרת הנה 90 קמ"ש. במקביל, נפסל העורר פסילה מנהלית למשך 30 ימים.

3.בהחלטתו, ציין בית משפט קמא, לאחר שעיין בחומר החקירה, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת עובדות כתב האישום. מפעיל הדבורה פרט נסיבות המקרה וערך זיכרון דברים להפעלת מכשיר הדבורה, באמצעותו נמדדה מהירות נסיעתו של העורר. בנוסף, דחה בית המשפט את הטענות לפיהן יתכן כי המדידה בוצעה באמצעות "שעון עצר" וכי כלל לא ברור איזה רכב נמדד לאור רישומי השוטרים בדבר רכב נוסף שנסע בסמוך לרכבו של העורר. בנוגע לאמינותו של מכשיר המדידה נאמר כי מקומן של הטענות להתברר בהליך העיקרי.

בבואו לדון בשאלת המסוכנות, ציין בית משפט קמא כי פסילה מנהלית נועדה להגן על ציבור המשתמשים בדרך מפני נהגים מסוכנים. נאמר כי העורר נהג במהירות גבוהה וחריגה שיש בה כדי לסכן אותו ואת ציבור המשתמשים בדרך. בנוסף, מדובר במי שלחובתו 34 הרשעות קודמות מאז קיבל רישיון נהיגה בשנת 1993. לא מדובר בעבר מכביד יתר על המידה אך גם לא בעבר מקל. בית משפט קמא ציין כי ממכלול הנסיבות עולה מסוכנות מהמשך נהיגתו של העורר, ועל כן לא מצא כי נפל פגם בהחלטת הקצין הפוסל שיש בו כדי להצדיק קבלת הבקשה. מכאן הערר שבפניי.

4.ב"כ העורר טען באריכות לגבי אמינות מכשיר הדבורה אשר לא הוכחה, תוך שציין כי הנמקת בית המשפט שקבע כי עניין זה יתברר בהליך העיקרי, בטעות יסודה משום שיש לברר סוגיה זו בשלב הפסילה המנהלית. עוד נאמר כי אין להחיל את חזקת התקינות המינהלית, שכן חזקה זו חלה לעניין סמכות אך לא לגבי מחלוקת עובדתית אותה יש להוכיח בראיות.

5.ב"כ המשיבה בקש לדחות את הערר בציינו כי לא נפל כל פגם בהחלטת בית משפט קמא. לענין תקינות מכשיר הדבורה נאמר כי טענה זו מקומה להתברר בהליך העיקרי מה גם שפסיקת בתי המשפט אישרה זה מכבר את מהימנות המכשיר.

6.בשלב זה, כשמונחת בקשה לבטל פסילה מנהלית, על בית המשפט לבחון קיומן של ראיות לכאורה להוכחת עובדות כתב האישום וקיומה של מסוכנות המצדיקה השארת הפסילה המנהלית על קנה. בדומה לבקשה למעצר עד תום ההליכים, בבואו לבחון את התשתית הראייתית, על בית המשפט לבחון את הראיות בחינה חיצונית ואין הוא נדרש לבחון שאלות הנוגעות למהימנות ומשקל (ראו: בש"פ 825/98 מדינת ישראל נ' דחלה, פ"ד נב(1), 625; בש"פ 8012/13 ווב נ' מדינת ישראל (6.1.2014)). בבש"פ 6187/95 מדינת ישראל נ' אלעבד (17.10.1995) נקבע כי:

"בדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים שומה על שופט ליתן דעתו לכך שאין הוא יושב לדין במשפט גופו, וכי לעת סיומו של ההליך אין הוא מכריע בדין אם לחייב נאשם ואם לזכותו. חלילה לו לשופט להידרש לבקשה למעצר כמו שהייתה הכרעת דין. אם כך יעשה, לא אך יערב מין בשאינו מינו, יקדים את המאוחר למוקדם ויביא לכפל בהליכים, אלא שעלול הוא, ולו מבלי משים, לשבש את ההליכים לגופם לכשיגיע זמנם. המחוקק הורה בסעיף 21א(ב) לחוק כי לא יתן בית משפט צו מעצר עד תום הליכים אלא אם יש ראיות לכאורה להוכחת האשמה ולמותר לומר כי לא הרי 'ראיות לכאורה' כהרי הוכחת אשמה מעבר לספק סביר כנדרש להרשעתו של נאשם".

בפרשה אחרת בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133 נקבע כי במסגרת ההחלטה אם קיימות ראיות לכאורה למעצר עד תום ההליכים "אינה נבחנת הוכחת אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר, אלא רק הכוח הפוטנציאלי האצור בחומר החקירה".

7.בענייננו, צדק בית משפט קמא בקבעו כי מקומה של הטענה בנוגע לאמינות מכשיר הדבורה להתברר במסגרת ההליך העיקרי. אין זה השלב בו מוטלת על המשיבה החובה להוכיח מעבר לכל ספק סביר את אמינות המכשיר והראיות לעניין זה צריכות להיות מוצגות במסגרת הוכחת עובדות כתב האישום. אני נוטה להסכים עם הקביעה כי לעת הזו לא מתקיימת חזקה עובדתית בדבר מהימנות תוצאות המדידה של מכשיר הדבורה וכי ככל שיעמוד העורר על כפירתו באמינות המכשיר, יהא על התביעה להוכיח, במסגרת ההליך העיקרי, באמצעות חוות דעת מטעמה את אמינות הממצאים. יחד עם זאת, בשלב זה של הדיון די בממצאי המדידה כפי שנקבעו על ידי השוטר על מנת לשמש תשתית ראייתית לכאורית להוכחת האשמה.