ע"ח 47430-12-16 אבן חיים נ' מדינת ישראל

עניינו של התיק שלפני בערר על החלטת בית המשפט לענייני תעבורה בתל אביב בתיק 5920-12-16 מיום 20.12.16 לפיה נדחתה בקשת העורר להורות על ביטול צו מינהלי האוסר שימוש ברכב (להלן גם "צו השבתת הרכב") שהוצא לרכב הנושא ל. ר מס' 3484033 (להלן- "הרכב"), אותו חוכר העורר לשימושו. 

רקע

המדובר ברכב אשר נתפס ברשות בנו של העורר, נהג חדש, ביום 10.12.16, בעת שזה נהג בו, ברשות העורר, ואשר בבדיקת נשיפה שנערכה לו התגלה בגופו ריכוז אלכוהול של 335 מ"ג לליטר אוויר נשוף.

אין חולק כי העורר מסר לבנו את מפתחות הרכב והתיר לו לנהוג ברכב לצורך בילוי בלילה שביום 9.12.16, תוך שהורה לבנו כי אם ישתה אלכוהול עליו ללון במקום ולנהוג ברכב רק למחרת כשהוא פיכח ועירני. אין חולק כי הבן שתה אלכוהול ונהג ברכב ביום למחרת ונעצר בידי המשטרה ביום 10.12.16 בשעה 07:05 כשהוא נוהג במצב של שכרות.

העורר נסמך, בבקשתו לביטול צו ההשבתה המינהלי שהוצא לרכב, על הוראת סעיף 57ב. לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן- "פקודת התעבורה") וטען כי עשה כל שביכולתו על מנת למנוע את ביצוע העבירה, וכי הורה לבנו להימנע מלנהוג ברכב לאחר שימוש באלכוהול, ואכן, לטענתו, בנו נהג ברכב לאחר שחש כי השפעת האלכוהול פגה.

בא כוח המשיבה טען, בתגובתו לבקשה, כי אזהרת המבקש לבנו היתה בנסיבות מקרה זה "מן הפה אל החוץ" וכי לא ניתן לומר כי העורר עשה "כל שביכולתו" על מנת למנוע את ביצוע העבירה ועל כן אין לבטל את צו ההשבתה שהוצא לרכב.

בית המשפט קמא, מפי כב' השופט דן סעדון, קבע בהחלטתו נשוא ערר זה, תוך שהוא מפנה להלכה שנקבעה בעניין זה ברע"פ 1286/11 אמברם נ' מדינת ישראל (6.10.12) (להלן- "עניין אמברם"), כי בנסיבותיו של המקרה לא עשה העורר "כל שביכולתו" על מנת למנוע את העבירה לפי ש"התיר לבנו, נהג חדש ונעדר ניסיון נהיגה ממשי, לצאת לבילוי בידיעה כי שתיית אלכוהול היא עניין אפשרי שלא לומר צפוי בנסיבות אלה. הוא היה יכול להעריך כי בנו, נהג חדש שהסיכוי שיעריך הערכת יתר את כישורי הנהיגה שלו וינהג בהשפעת אלכוהול איננו נמוך ובכל זאת סיפק עצמו במתן הנחיה או הוראה כללית בדבר הצורך לשוב הביתה רק למחרת, והותיר לבנו, חסר הניסיון, את ההחלטה כמה לשתות, מתי לשתות וכמה זמן להמתין מתום השתייה ועד לנהיגה. יתרה מזו: המבקש, בהיותו אדם דתי, היה מנוע מלשוחח עם בנו בטלפון ולצקת תוכן קונקרטי בהוראה שניתנה וממילא לא היה יכול לפקח על ביצוע".

טענות העורר

העורר סומך עררו על נימוקים אלה: בהסתמך על סעיף 57(ב)(2) לפקודת התעבורה טוען העורר כי בית המשפט קמא קבע החלטתו תוך שלא נתן משקל לעובדה כי בדיקת רמת האלכוהול היא בשיעור של 10% שהוא על סף האכיפה, כי בנו של העורר נהג בשלהי תקופת נהג חדש כאשר העורר שלח עמו מלווה וכן בעובדה כי בנו של העורר אכן קיים את מצוות אביו העורר ולן בלילה לאחר ששתה אלכוהול שהיא עובדה המאומתת בדבריו של הבן. כמו כן טען העורר כי העובדה שהינו אדם דתי אינה מובילה בהכרח לתוצאה שהוא לא יכול ליתן לבנו לנהוג ברכבו וכי יש לבחון את שאלת רמת צפיית הסיכון ללא קשר לאמונתו וליכולתו לקיים קשר טלפוני, שכן אחרת תימצא תוצאה בלתי הגיונית לפיה כל אדם דתי לא יכול להרשות לבנו שימוש ברכבו בהיעדר יכולת להתקשר אליו. העורר סבור כי יש לבחון האם הוראותיו לבנו היו ברורות והאם עשה כל שביכולתו על מנת למנוע את נהיגת בנו ברכב בשכרות לפי מתחם הסבירות דהיינו- יש לבחון האם נהג העורר כאב סביר ונקט בפעולות אשר היו מונעות נהיגת בנו ברכב בשכרות. העורר סבור כי הוראתו לבנו שלא לנהוג ברכב אלא לאחר לינה היא הגיונית, נכונה וברורה וכי אכן קיים בנו את מצוותו. על כן טוען העורר כי עשה כל שביכולתו על מנת למנוע את העבירה בעת שהורה לבנו הוראה ספציפית שאכן קויימה. לטענת העורר עובדת היותו אדם דתי שאינו יכול להתקשר לבנו על מנת לבדוק האם בנו אינו נוהג ברכב אינה יכולה להיחשב כעובדה שמלמדת על היעדר פיקוח מצדו באופן קטגורי וכי די בהיכרות בין הבן לאב ובמתן הוראות על מנת להעמיד האב כמי שמילא חובתו. לטענת העורר, בנו לא זלזל בהוראותיו אולם ככל הנראה טעה בשיקול דעתו עת חשב כי פגה השפעתו של האלכוהול וכי הוא יכול לנהוג ברכב. בהסתמך על סעיף 57(ג) לפקודת התעבורה טוען העורר כי בית משפט קמא התעלם בהחלטתו כליל מנסיבות מיוחדות הבאות לידי ביטוי בנזק הרב שנגרם לעורר המשתמש ברכב לצורך עבודתו, כפי שפירט בבקשתו וכפי שעלה מחקירתו הנגדית, ומבקש להתחשב בחלוף הזמן מאז שנתפס הרכב ולהסתפק בתקופה זו כתקופה המצדיקה ביטול צו השבתת הרכב.