ע"ח 46969-05-15 כץ נ' מדינת ישראל

1.בפניי ערר, כנגד החלטת בית משפט השלום באשקלון (כבוד השופט נחמיאס), מיום 11.05.2015, בה נדחתה בקשת העורר לקבלת חומר החקירה בדמות מסמך התקשרות בין חברת נמל אשדוד לחברת אמקו ים (להלן: "חומר החקירה").

2.כנגד העורר ואחרים הוגש כתב אישום שעניינו זיהום מי ים שאירע לכאורה בתאריך 13.09.2012 – בעבירות של איסור שפיכה של שמן למי-ים – עבירה לפי סעיפים 18 ו-19 לפקודת מניעת זיהום מי-ים בשמן [נוסח חדש], תש"ם - 1980, לכלוך רשות הרבים – עבירה לפי סעיפים 2 ו-3 (ב)(1) לחוק שמירת הניקיון, תשמ"ד - 1984.

3.בית משפט השלום, לאחר שבחן את טענות הצדדים, הגיע לכלל מסקנה "שאין מדובר בבקשה היכולה להיכנס בפתחו של סעיף 74 לחסד"פ". יחד עם זאת, ציין, כי אין במסקנתו כדי לחסום את העורר מן האפשרות לעתור בבוא העת במסגרת ההליך הפלילי במתווה לפי סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי בפני המותב הדן בתיק העיקרי. גם בחינת הבקשה לפי סעיף 108 לעת הזו, עולה, כי לא הונחה תשתית עובדתית המצדיקה להיעתר לה בשלב זה.

4.לשיטת באת-כוח העורר, טעה בית משפט קמא, שעה שקבע, כי אין במסמך ההתקשרות האמור, כדי להוות חומר חקירה, שכן עצם נושא ההתקשרות / מסמך העוסק בנושא מניעת זיהום מי ים במקום ובזמן הרלוונטיים לאישום, שכל כולו עוסק בזיהום מי ים.

לגופם של דברים, נטען, כי החומר המבוקש חיוני להגנת העורר בשני מישורים. ראשית - מחומר החקירה קיימים סימני שאלה נוקבים לגבי שאלת האחריות ואופן מימושה בידי הגופים השונים הנוגעים בדבר, ועל כן עצם מסמך ההתקשרות המבוקש, יש בו כדי לשפוך אור על סימני שאלה אלו, לרבות על אחריות העורר למסכת המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. שנית – קבלת המסמך תסייע להגנה להעלות טענה של אכיפה סלקטיבית, שכן יש במסמך האמור, שעניינו הסדרת אחריות למניעת זיהום מי ים בין שני הגופים האמורים, כדי לסייע בבירור הטענה ובגיבושה.

על רקע האמור לעיל, עותרת באת-כוח העורר לקבל את הערר ולהורות למשיבה על המצאת המסמך המבוקש לידי העורר.

5.מנגד, בא-כוח המשיבה, עתר לדחות את הערר מהטעמים והנימוקים שעמד עליהם בית משפט השלום במסגרת החלטתו נשוא הערר.

לגופם של דברים- נטען, כי המסמך המבוקש בבקשה, הינו הסכם, (להלן: "החוזה") שנחתם בין חברת נמל אשדוד לבין חברת אמקו, שאינם נמנים על כתב האישום. עוד נטען, כי בפועל המסמך האמור איננו נמצא בחזקתה של המשיבה, וגם לא מהווה חומר חקירה כנדרש על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה. עוד נטען, כי אין בתוכנו רלוונטיות להגנת העותר.

6.לאחר שהקשבתי לטיעוני ב"כ הצדדים ועיינתי באסמכתאות הרלוונטיות שהונחו בפני בית משפט השלום, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות, שכן לא מצאתי שנפלה שגגה בהחלטת בית משפט קמא, וביתר שאת, נוכח מסקנתו של בית המשפט, כי המתווה הקיים בסעיף 108 לחסד"פ, עדיין פתוח בפני העורר בבוא העת בפני המותב הדן בתיק העיקרי. (ראה לעניין זה מבחן הרלוונטיות שנקבע בבש"פ 6717/12, מדינת ישראל נ' ברוך אהרון.)

המזכירות תשלח עותק ההחלטה לב"כ הצדדים.