ע"ח 4439-01-15 מדינת ישראל נ' סעדי

1.לפניי ערר, שהגישה המדינה, לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"), על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט ע' קוטון) מיום 4.12.14, בבע"ח 11168-08-14, לפיו התקבלה חלקית בקשת המשיב לקבל נתונים אודות הגשת כתבי אישום נגד נהגים המועסקים אצל אחרים, אשר עברו עבירות של פינוי פסולת ללא היתר, לפי סעיף 13ב(4א) + סעיף 17(ד) לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק שמירת הניקיון"), בכך שפינו, כעובדים של אחרים, פסולת בנין לאתר פיראטי, שהופעל על ידי נאשמים אחרים.

בבימ"ש קמא טען ב"כ המשיב, שבקשתו לביטול כתב האישום מכוח טענת הגנה מן הצדק מבוססת על כך שהמשיב הוא עובד של החברה, שאין כל אינטרס ישיר כלכלי או אחר בעבודות הנטענות בכתב האישום ולכן לא היה מקום להעמידו לדין. לטענתו, המאשימה הודיעה לו שאין לה מדיניות כתובה וסרבה להמציא לו נתונים על מקרים בהם היא נוהגת להגיש כתבי אישום נגד עובדים. עוד טען, כי הדבר דומה לעבירת בנייה ולהגשת אישום נגד הפועל של הקבלן.

2.בימ"ש קמא קבע, בהסתמכו על בעע"מ אליצור, כי על העוררת להמציא את החומר, באמרו: "סבור אני כי הנתונים אשר מבקש המבקש לקבל נמצאים בחזקת המשיבה ואין באיתורם משום הכבדת יתר, ככל שיורה בית המשפט על איתור הנתונים במסגרת סבירה ומידתית". לפיכך, הורה בימ"ש קמא למערערת להמציא למבקשת נתונים, כמבוקש על ידו, לשנתיים האחרונות, היינו - לתקופה שמיום 1.1.13.

3.המערערת טוענת, כי החומרים המבוקשים אינם חומרי חקירה, כי הם אינם מצויים בחזקתה ואין הם רלבנטיים להגנת הנאשם. עוד נטען, כי המשיב כלל לא טען בבימ"ש קמא לאכיפה בררנית, אלא לפרשנות משלו להוראות חוק שמירת הניקיון ולעניין הפרשנות, אין כל צורך בדוגמאות קודמות.

בפניי טען ב"כ המשיב, כי החומר דרוש למשיב מאחר שברצונו להעלות טענת "הגנה מן הצדק", שעניינה "אכיפה בררנית", שכן, לטענתו, לא מוגשים כתבי אישום נגד נהגים העובדים אצל אחרים.

עוד טען הוא, כי החלטת בית משפט קמא סבירה ונכונה והולמת החלטות אחרות שניתנו בעניינים קודמים, אליהם הפנה.

לדבריו, אין מעמידים לדין נהג, המבצע הוראות מעסיקו ושאין לו טובת הנאה ישירה או עקיפה בביצוע העבירות והוא מבקש ללמוד גזירה שווה מהוראת סעיף 208(א)(6) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה").

ב"כ המשיב מציין, כי המדינה הצהירה בבימ"ש קמא, שאין לה מדיניות בעניין זה, כי כל מקרה נבחן לגופו וכי אף מטעם זה יש להיעתר לבקשתו, שכן בפיו טענת אפליה, היינו - שכתב האישום הוגש מתוך מדיניות לא שוויונית.