ע"ח 42685-09-16 אבו גאבר נ' מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט לתעבורה בפ"ת 636-08-16 (כב' הש' ל' שלזינגר) מיום 24.8.16, בגדרה הורה על פסילת רישיון הנהיגה של העורר עד לתום ההליכים בעניינו, מבלי שנקצבה תקופת הפסילה.

רקע

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות. על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 17/7/16 בשעה 11:50 לערך, נהג העורר ברכב בפתח תקוה. העורר נדרש לבצע בדיקת נשיפה וסירב לבצעה והואשם, לפיכך, בנהיגה בשכרות. רישיון הנהיגה של העורר נפסל למשך 30 ימים והמשיבה עתרה להארכת הפסילה. בית המשפט קמא קבע כי קיימות ראיות לכאורה בעניין שכרות העורר. בית המשפט נימק החלטתו, בין היתר, בכך שהעורר הודה לפני השוטרים כי שתה בקבוק בירה ובהודעתו במשטרה חזר ואמר כי צרך אלכוהול; העורר נכשל בבדיקת נשיפון ומפיו נדף ריח חזק של אלכוהול; הופעתו של העורר הייתה מרושלת והתנהגותו חריגה; הוא שיתף פעולה רק באופן חלקי; הוא כשל בבדיקת המאפיינים שבוצעה לו והשוטרים התרשמו כי הוא אכן נמצא תחת השפעה כבדה של אלכוהול.

בית המשפט קמא נעתר לבקשת המשיבה והאריך את הפסילה המנהלית עד לתום ההליכים בעניינו של העורר, זאת בהתחשב במסוכנותו הנשקפת מנסיבות העבירה המיוחסת לו ומעברו התעבורתי המכביד.

טענות הצדדים

העורר טוען כי יש להתערב בהחלטת בית המשפט קמא. לשיטתו, בחומר הראיות שהצטבר כנגדו, אין אינדיקציה מספקת לכך שאכן סרב לבצע בדיקת ינשוף. לדידו של העורר, כתב האישום מייחס לו עבירה של סירוב לבצע בדיקת נשיפה, להבדיל מנהיגה בשכרות. מכאן מבקש העורר לגזור, כי מסקנות בית המשפט קמא בדבר בדיקת המאפיינים שלו, בטעות יסודן. העורר הוסיף וטען, כי אין בחומר הראיות כולו אינדיקציה כלשהי לכך שהובהרה לו זכותו לסרב לבדיקת המאפיינים ומכאן מבוקש לגזור קיומו של כשל ראייתי. עוד הודגש, כי העורר נעצר בגין חשד לעבירת אינוס, בעוד שבחומר הראיות אין תיעוד למעצרו בגין עבירה זו ואין אזכור כלשהו לעדות הנאנסת. על יסוד זה, טוען העורר כי מדובר בניסיון לטפול בו אשמה באופן מלאכותי, משלא נמצא חשד סביר לקיומה של עבירת אינוס.

העורר הוסיף וטען לקיומם של סתירות ופגמים בחומר הראיות. לגישתו, המועדים הנקובים בדו"ח העיכוב אינם נכונים; במזכרו של השוטר מר חנוך מנחם צוין שסרב להיבדק, בעוד שלא ניתן להבין מתי נחקר ומחקירתו עולה כי אכן הסכים להיבדק; בדו"ח השכרות לא סומן אם הסכים או סרב לבדיקה ואין חתימה שלו על סירוב לחתום במקום המיועד לכך על גבי הדרישה לבדיקת נשיפה. כן הודגש הצורך של העורר ברישיון נהיגתו, המהווה כלי חיוני לפרנסתו. העורר הפנה לאסמכתאות בתימוכין בטענותיו ביחס לקציבה נדרשת של תקופת הפסילה.

מנגד, טענה המשיבה כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא. לשיטתה, המסוכנות הנשקפת מהעורר, הן מנסיבות העבירה המיוחסת לו והן לנוכח עברו הפלילי, מלמדת כי לא נפלה כל שגגה בהחלטת בית המשפט קמא.המשיבה הבהירה כי אכן מהדיווח הראשוני שהגיע למשטרה, דובר על עבירת אונס. כשהגיעו השוטרים למקום, הם הבחינו מיד כי מהעורר נוסף ריח עז של אלכוהול ולכן החלו בפעולות חקירה הנוגעות לנהיגה בשכרות. המשיבה הפנתה לדו"ח הפעולה של השוטר מר גרינברג ולדו"ח הפעולה של השוטר מר מנחם, מהם עולה כי הריחו ריח של אלכוהול מפיו של העורר. כמו כן, הפנתה המשיבה לשימוע של הקצין הפוסל המציין אף הוא כי הבחין בריח אלכוהול הנודף מפי העורר. המשיבה הטעימה כי העורר ביצע בדיקת נשיפון ובה נכשל, לכן התבקש לבצע בדיקת ינשוף אך סרב לבצעה. המשיבה הפנתה לדו"ח הפעולה של השוטר מר מנחם, המציין כי הודיע לעורר שהוא חשוד בנהיגה בשכרות וכי עליו לנסוע עמו לתחנת המשטרה על מנת לבצע בדיקת ינשוף ואילו העורר סרב לכך. הודגש, כי מדו"ח פעולתו, עולה כי מר מנחם הקריא לעורר את משמעות הסירוב וצוין כי הסביר לו את משמעותו מספר פעמים. העורר סרב לביצוע בדיקת הינשוף ומר מנחם ביצע לעורר בדיקת מאפיינים בשעה 12:20. המשיבה הוסיפה וטענה, כי העורר כשל בכל בדיקות המאפיינים שביצע. הוא התנדנד במבחן ההליכה על קו ישר, התנדנד בעמידה במקום, כשל בהבאת אצבעו לאפו והשתמש ביד הלא נכונה מזו שהתבקש. עוד הודגש, כי העורר הודה כי שתה בירה עובר לנהיגתו ולעניין הטעות במועדים המפורטים בדו"ח, הפנתה המשיבה למזכר שערך השוטר בו צוין כי נפלה טעות קולמוס ברישום הזמנים.

אשר למסוכנותו של העורר, טענה המשיבה כי זו נלמדת מנסיבות העבירה המיוחסת לו, המהווה סכנה משמעותית לציבור הנהגים בדרך ולשלומו שלו. עוד הפנתה המשיבה לעברו התעבורתי של העורר, שמאז שאוחז ברישיון נהיגה משנת 1998, נצברו לחובתו 56 עבירות תעבורה חמורות, מהן שתיים בגין נהיגה בשכרות, כאשר האחרונה נעברה בינואר 2015 ובגינה קיים מאסר על תנאי בר הפעלה. המשיבה הוסיפה וטענה כי אין לקצוב את תקופת הפסילה בנסיבות המקרה הנדון.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בנימוקי הערר ובהחלטת בית המשפט קמא ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפניי והתרשמתי ממכלול נסיבות העניין ומחומר החקירה שהועבר לעיוני - שוכנעתי כי יש לקבל את הערר בחלקו, אך ביחס לקציבת תקופת הפסילה. שוכנעתי כי בית המשפט קמא איזן נכונה בין אינטרס השמירה על בטחון הציבור, לבין האינטרס הפרטי של העורר וחזקת חפותו. עם זאת, סבורני כי היה על בית המשפט לקצוב את תקופת הפסילה באופן שאינו עולה על ששה חודשים.