ע"ח 20717-01-17 צברי נ' מדינת ישראל

בפניי ערר העל החלטת בית המשפט השלום לתעבורה בירושלים, בתיק בא"ש 2117-01-17, לפיה נדחתה בקשתו של העורר לבטל צו מינהלי לאיסור שימוש באוטובוס שבבעלותו.

האוטובוס האמור נתפס על ידי המשיבה ביום 4.1.2017, שעה שנהג בו בנו של העורר, לאחר שנפסל לנהיגה לשלשה חודשים על פי גזר דין מיום 1.12.2016.

בדיון שהתקיים בבית המשפט קמא, טען העורר כי בבעלותו חברה לקנייה ולמכירת אוטובוסים וכי ביום האירוע הטיל על בנו, בן השלושים, העובד אצלו, להסיע את האוטובוס שנרכש באותו יום על ידו. לדבריו לא ידע כי בנו נפסל לנהיגה ואף לא ידע כי הוגש כנגדו כתב אישום. הצו גורם נזק לחברה ומאחר שלא ידע כלל על פסילת הרישיון מן הראוי לבטל את הצו.

ב"כ המשיבה טען כי סעיף 57א לפקודת התעבורה (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה") מצדיק הטלת איסור שימוש ברכב בנסיבות שלפנינו וכי האינטרס הציבורי גובר במקרה זה על האינטרס הכלכלי של העורר.

בית המשפט קמא דחה את בקשת העורר וקבע בין היתר:

"...קשה לתאר כי אותו נהג לא גילה לאביו שהינו נוהג תחת פסילה, ויש לאמר כי בנסיבות האמורות היה על אביו- המבקש- לדעת כי בנו נוהג בזמן פסילה.

לא הוצגה לפני ראיה כלשהי שהמבקש עשה את המוטל עליו כדי למנוע את העבירה, ואילו היה מדובר בעובד של החברה היה המבקש נדרש להציג אישור בדבר ידוע העובדים על חובתם לנהוג כאשר בידם רישיון נהיגה בתוקף (ללא פסילה), וכן אישור קצין הבטיחות של אותה החברה בדבר הנהלים של נהיגה ברכב ציבורי. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בבן של המבקש ולא בעובד שלו".

לאחר ששמעתי את ב"כ הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי המקרה שלפנינו מצדיק קיצור של תקופת איסור השימוש, בהתאם לסעיף 57ב(ג) לפקודה.

כאמור העורר טוען כי לא היה מודע לפסילת רישיון הנהיגה של בנו. בדברים שהשמיע בפני אמר העורר כי לא העלה על דעתו כי בנו נפסל לנהיגה, ואילו היה יודע זאת אין ספק שהיה אוסר עליו לנהוג, זאת הן מתוך אחריות לבנו והן מתוך אחריות לעסק שלו. ב"כ המשיבה לא חלק על דברי העורר. ואכן אין ראיה להפריך את דבריו של האב ואף הגיון הדברים עומד לצידו.

ואולם, לטענת ב"כ המשיבה בכך לא די, שהרי על מעסיק לעשות כל שביכולתו כדי לוודא שעובדיו לא יעברו עבירות תעבורה במסגרת עבודתם, וכי ברגיל נוהגים מעסיקים להחתים את עובדיהם על טופס מתאים.

המקרה שלפנינו שונה משגרת היום - יום, בכך שמדובר ביחסי אב ובן. בידי הורים מידע רב יותר מאשר המידע המצוי ברגיל בידי מעסיקים בנוגע לעובדיהם, ולפיכך רשאים הם להניח כי בניהם ישתפו אותם במקרה של העמדתם לדין ובוודאי במקרה של פסילתם לנהיגה. ברוח פסק דינו של כבוד השופט ג'ובראן ברע"פ 1286/11 אמברם נ. מדינת ישראל (פורס בנבו), יש לקבוע כי מידת הפורמאליות של אופן אזהרתו של בן תלויה ב"טיבם של היחסים שבין ההורה והילד".

החתמת עובדים על טופס התחייבות לנהיגה זהירה, הינה פרקטיקה מבורכת, אך מוסכם כי אין המדובר בחובה סטטוטורית.

בדבריו בפני אמר העורר כי בנו "ילד טוב", נורמטיבי מכל בחינה, וכי לא היתה לו כל סיבה לפקפק באופן נהיגתו או ביושרו.

מדובר בעסק משפחתי, ובנסיבות העניין, אין לבוא בטרוניה אל העורר, על כי היה מופתע כששמע על דבר פסילתו לנהיגה של בנו.

לפיכך, לאור נסיבותיו החריגות של המקרה שלפנינו, אני מחליט לקצר את תקופת איסור השימוש באוטובוס ולהעמידה על 15 יום.

המזכירות תמציא את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ד טבת תשע"ז, 12 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.