ע"ח 1457-08-14 מדינת ישראל נ' לסרי

1.בפני ערר על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופט שטיין) מיום 28.7.14 בת"פ 5350-06-14 במסגרתה הורה בית משפט קמא על שחרורם של שני כלי רכב, רכב מסוג ניסן מ.ר. 89-391-72 ורכב מסוג יונדאי מ.ר 34-455-66 (להלן: "הרכבים התפוסים"), בכפוף להטלת עיקול, הוצאת פוליסת ביטוח מקיף לידי העוררת ואיסור עשיית כל דיספוזיציה בנכס.

בהודעת הערר מבקשת העוררת בנוסף לתנאי השחרור שקבע בית משפט קמא, שתוטל הפקדה של לפחות 30% משווי הרכבים התפוסים.

2.נגד המשיב ואחרים מתנהלת על ידי משטרת ישראל (רשות המסים), חקירה בחשד לעבירות של ארגון וניהול הימורים, עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון, התש"ס -2000 (להלן: "חוק איסור הלבנת הון") ועבירות לפי פקודת מס הכנסה.

במסגרת החקירה נתפסו על ידי העוררת, בין היתר, לצורך חילוט עתידי, שני רכבים. התפיסה בוצעה על פי סעיפים 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש)[נוסח חדש], התשכ"ט – 1969 (להלן: "הפסד"פ") וסעיפים 21(א) ו-26 לחוק איסור הלבנת הון.

3.המשיב פנה בבקשה לבית משפט קמא להורות על החזרת הרכבים התפוסים. הדיון במעמד הצדדים התקיים ביום 20.7.2014

החלטת בית משפט קמא

4.ב- 28.7.2014 ניתנה החלטת בית משפט קמא. בית משפט קמא דחה את טענת ב"כ המשיב לפיה העוררת מחזיקה בתפוסים שלא כדין שכן אין קשר בין הרכבים התפוסים שנרכשו בשנות 2008-2009 (שאין חולק שלא בוצעה בהם עבירה) לבין החשדות המיוחסות למשיב. נדחתה טענת ב"כ המשיב שעל פי סעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון, סמכות החילוט קמה רק אם "הורשע אדם בעבירה...".

בית משפט קמא הסתמך על בש"פ 3190/14, ארזון נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) שם נדחתה בקשה לערור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז לוד, שם נקבע כי קיימות שתי דרכי פעולה אפשריות לתפיסת רכוש בטרם הגשת כתב אישום . האחת, מכוח הפסד"פ (סמכות העזר לפי סעיף 26 לחוק איסור הלבנת הון) והשנייה מכוח פקודת הסמים המסוכנים (לפי סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון).

בית משפט קמא קבע כי סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון מאפשר, במקרה בו החשדות המיוחסות למשיב מגבשות לכאורה את יסודות העבירה לפי חוק איסור הלבנת הון, לחלט רכוש בשווי הרכוש שנעברה בו עבירה (בש"פ 6817/07, סיטבון נ' מדינת ישראל, מיום 31.10.2007).

עוד נקבע כי התפיסה נועדה לקיום תכליות חשובות וראויות מבחינה כלכלית ומשפטית ועל בית המשפט למצוא את האיזון הראוי בין הפגיעה בקניינו של הנחקר, לצורך השגת התכלית הראויה לבין זכותו של אדם, בטרם הרשעה, על קניינו. בית משפט קמא עיין בחומר החקירה שהועבר לעיונו (שכלל גם סיכום חקירה ודו"ח סודי) וקבע שמתגבשת תשתית ראייתית המצביעה כי גובה הסכומים נושא העבירה המיוחסים למשיב גבוה בהרבה מהסכומים שנתפסו.