ע"ח 13756-11-14 קומי(עציר) נ' משטרת ישראל / מדור תביעות פלילי ת"א

האמורה, אינה מהווה תשתית מספקת על מנת לשלוח את התביעה לביצוע עבודה סטטיסטית רחבת היקף, תהיה התקופה אשר תהיה, מה גם, שהעבירה שיוחסה לנאשם האחר הייתה פחותה בהרבה בחומרתה, והשיקולים שעמדו בפני המשיבה וההגנה אינם ידועים, ואין בהם כדי ללמד על מדיניות נוהגת.

על כך הוגש הערר, ובו חזר ב"כ העורר על טיעוניו מבית המשפט קמא, וביקש לשכנע אותי כי שגה בית המשפט כאשר דחה את בקשתו וכאשר קבע שאין מדובר בחומר חקירה, שכן, המידע הסטטיסטי המבוקש מהווה ראיה שמגמתה לאפשר לו לקדם טענה של הגנה מן הצדק שעניינה אכיפה בררנית פסולה, לצורך זיכויו של הנאשם/העורר. לאחר הקדמה ארוכה על המסגרת הנורמטיבית של טענת "הגנה מן הצדק", שב ב"כ העורר והפנה אותי לתקדים המוכר לו אישית בדמות ת"פ 20965-02-13 והודיע חד וברור כי "ברור שתיק זה הינו טיפה במים" (סעיף 16 לבקשה), וכי זו "אינדיקציה לגבי תיקים אחרים שבהם נעשה הדבר". הנתונים המבוקשים, טען ב"כ העורר, המוכיחים את עמדתו בדבר אכיפה מפלה מצד התביעה כלפי העורר, מצויים כולם במאגרי המידע של התביעה, אלא שהוא מנוע גישה אליהם, ועקב כך, נבצר בעדו מלסתור את חזקת תקינות המינהל. מצב זה הופך את המידע המבוקש לחומר חקירה הדרוש לו כדי לבסס טענה של אכיפה בררנית פסולה שעשויה להביא לזיכויו של העורר. ב"כ העורר סמך טיעוניו על עע"מ 2398/08 מדינת ישראל נ' סגל, ועל החלטת בית המשפט המחוזי בת"א (כב' השופט קאפח) בע"ח 6927-01-13 מצרי נ' מדינת ישראל (6.8.13).

ב"כ המשיבה ביקש לדחות את הערר משום העובדה הפשוטה שאין למידע המבוקש זיקה וחצי זיקה לכתב האישום שהוגש נגד העורר, ומכאן, שאין מדובר ב"חומר חקירה" במשמע. העורר, נטען, לא הניח תשתית מבוססת לכך שיש חשש לאפליה אשר מכוחה קיים סיכוי בכלל שתתקבל טענה של הגנה מן הצדק. בנוסף, נטען, כי בקשה לקבלת מידע סטטיסטי ממאגרי מידע, אפילו אם היה בהם המידע המבוקש, צריכה להיות מוגשת כעתירה מנהלית לבית המשפט המתאים. המשיבה, כגוף התובע, איננה מסוגלת לערוך פילוח של הנתונים כפי שמבקש אותם העורר, גם משום שהתיקים אינה מדורגים על פי חומרתם, וגם משום שבכל מקרה ומקרה, בין אם נסגר התיק ובין אם לאו, שיקול הדעת שמפעילה התביעה הכללית נוגע למהות המעשה ולנסיבות, לעוצמת הראיות, למיהות העושה, ולעובדה שמעורבים בפרשה נאשמים נוספים. שיקולים אלה אינם באים לידי ביטוי במאגרי המידע ולא ניתן להפיקם ככאלה. על כן, מדובר בבקשה שהיא בלתי סבירה בעליל. לא זו אף זו; ב"כ העורר לא ציין את התקופה שלגביה הוא מבקשת את המידע. מכל מקום, נטען, העדר מידע סטטיסטי אינו מונע בעד העורר לטעון כל טענת הגנה שתעלה על דעתו.

דיון והכרעה

אין ולא יכולה להיות מחלוקת על כך, שהמסגרת החוקית הנכונה לבחינת עתירה שעניינה קבלת מידע סטטיסטי מתוך מאגרי מידע של משרד ממשלתי, ובמקרה זה משרד המשפטים, היא חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק חופש המידע), והדיון בה אמור להתנהל בפני ביהמ"ש המוסמך, שהוא ביהמ"ש המנהלי. דומני, שגם ב"כ העורר איננו חולק על כך, וכל רצונו הוא לבצע קיצור דרך, או, קפיצת דרך, כהבנתי, כדי להימנע מפנייה לבית המשפט המנהלי. על כן, בסיוע פסיקת בית המשפט העליון, דוגמת עע"מ 2398/08, והפרשנות שייחס לה, ביקש ב"כ העורר לכנס את הבקשה לקבלת מידע בדבר התיקים בהם הוגשו כתבי אישום על ידי התביעה כנגד מי שאינו אזרח ישראל או תושב בה, לרבות, מסתננים מסודן ואריתריאה, ועובדים זרים מסין או מהפיליפינים, בהם הסכימה התביעה לעזיבתם מרצון ו/או גירושם, לאכסניה של סעיף 74 לחסד"פ, כמו היה זה "חומר חקירה" שהעיון בו מותר לנאשם.

בעשותו כן, הרחיב ב"כ העורר בהנחת ההלכות הנוגעות למהותו של חומר חקירה והמבחנים המשמשים אותנו באבחונו של חומר כ"חומר חקירה". מתוך שהרחיב והתפרש לצדדים, נשמט מב"כ העורר עיקר העיקרים: זכות העיון ב"חומר חקירה" הקבועה בסעיף 74, נועדה לאפשר לנאשם למצות את יכולתו להגיע לראיות ולמידע שעשויים להועיל להגנתו ולהבטיח לו משפט הוגן [בש"פ 1355/98 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 1, בעמ' 4]. המפתח או המבחן העיקרי לסיווגו של חומר כ"חומר חקירה" הוא מידת הרלוונטיות שלו לאישום הפלילי, והמשמעות היא שהחומר ייחשב חומר חקירה רק אם יוכח שהוא קשור באופן ישיר או עקיף לאישום ונוגע ליריעה הנפרשת במהלכו, אפילו אם הנגיעה היא עקיפה, גם אם מדובר בחומר שהוא ניטראלי לגבי השאלות השנויות במחלוקת [בש"פ 9322/99 מסארווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 376; בג"צ 1885/91 צוברי נ' פרקליטות מחוז תל-אביב, פ"ד מה(3) 630, בעמ' 633-634; וכן, ע"פ 1152/91 סיקסיק ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5), 8, בעמ' 19]. מאפיין נוסף, חשוב לא פחות, נעוץ בתשובה לשאלה האם מדובר בחומר שנאסף על-ידי הגוף החוקר במהלך החקירה והועבר לתביעה הכללית. לא אחת נפסק, כי בעצם העובדה שחומר מסוים אינו נמצא בידי התביעה יש משום אינדיקציה לכך שלמעשה אין מדובר בחומר חקירה במובנו של סעיף 74 לחסד"פ, וזאת, בהינתן החזקה כי רשויות התביעה נהגו בתום לב, במיומנות ובהגינות המקובלת, ואספו את מלוא החומר הרלוונטי הנדרש לצורך ניהול התיק (בש"פ 9322/99 בעניין מסארווה, בעמ' 381-382).

בהכירו בכך שהמציאות מזמנת מקרים קשים ליישום המבחנים, קבע בית המשפט העליון כי, בסופו של יום, צריכה הקביעה ביחס לסיווגו של חומר כ"חומר חקירה" להיות מודרכת "על ידי כללי השכל הישר ועל ידי המגמה לאפשר לסנגוריה הזדמנות הוגנת להכין את הגנתה..." [בג"צ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל, פ"ד לט(4), 124, בעמ' 129 ו-132], וכי לא כל ספקולציה מרחיקת לכת של הסנגור עשויה לשמש תשתית מספקת להגדרתו של חומר כ"חומר חקירה". תקווה, אמונה, או, הנחה שבידי התביעה נמצא חומר שעשוי להועיל להגנה, אין בהן די, ועוד נאמר בפסיקה שציטטתי: כי "אין גם להפליג למרחקים ולכלול במונח של 'חומר חקירה' ראיות שהרלוונטיות שלהן לתביעה הפלילית הנדונה היא רחוקה ושולית..." [ראו גם: דברי כב' השופט א' ריבלין, בבש"פ 2632/00 פלוני נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2000(2), 1287].

לשון אחר: בית המשפט לא יאפשר "מסע דיג" מטעם ההגנה; הוא ייענה לבקשה לעיון בחומר חקירה רק במידה שיצביע הטוען לזכות העיון על הרלוונטיות הקונקרטית של החומר המבוקש לשם הגנתו [ראו: בש"פ (מאוחדים) 4109/13, 4138/13 מדינת ישראל נ' פביאן דה פאס ואח' (7.7.13)].

ראויים לשינון דברי כב' השופט ג'ובראן בבש"פ 6717/12 מדינת ישראל נ' אהרון (18.12.12):

"חשיבות החומר המבוקש להגנת הנאשם היא שאלה מרכזית שעל בית המשפט לשקול בדונו בחומר שאינו "חומר חקירה" במובהק. כפי שנקבע, בבחינת הרלוונטיות של החומר לאישום, אין בית המשפט צריך להביא בחשבון אפשרויות הגנה ערטילאיות שאינן נראות לעין, ואל לו לתת יד ל'מסע דיג' שאין רואים את תכליתו המעשית. הביטוי שהשתרש בפסיקתנו מקדמת דנא כי 'אין חקר לתבונת סנגור...' הוא שובה לב אך גם תבונת סנגור נשענת בדרך כלל על נקודת אחיזה ממשית, ואינה בגדר מעשה קסמים... הגישה המרחיבה אינה חסרת גבולות. הרחבה יתרה עשויה בנסיבות מסוימות להרחיב את היריעה שלא לצורך, ובכך ... לא תתרום להגנת הנאשם".