ע"ו 54832-03-14 ר' נ' קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השיקום

1.המערערת, ילידת 1992, מוכרת בגין חבלה בקרסול ימין ונכותה עומדת על 5% בגין הגבלה בתנועות הקרסול בהתאם לסעיף 48 (3) א Iלמבחני הנכות וכן 3% נכות בגין צלקת בהתאם לסעיף 75(א) 1 למבחנים. סה"כ נכותה עומדת על 8% נכות.

2.הערעור שבפניי נסב על קביעת וועדה רפואית עליונה מיום 9.2.14 (להלן: "הוועדה") שקבעה למערערת נכות מתואמת בגין הצלקת.

3.ב"כ המערערת טוען כי נפלו שתי טעויות בקביעת הוועדה בעת שביקשה לתאם למערערת נכות.

א.לטעמו אין הוועדה יכולה לעשות במקרה זה שימוש בתקנה 11(ג) לתקנות שכן אין מדובר במצב ביניים שבין סעיף 75(א) 1 לבין סעיף 75(א) 2 למבחני הנכות. הסעיף הראשון מדבר על צלקת שאינה מכערת ואינה מכאיבה ואילו הסעיף השני מדבר על צלקת מכערת או מכאיבה. לעומת זאת סעיף 11 (ג) נועד למצבי ביניים בלבד כלומר דרגות של אותו תיאור מצב (קל, בינוני, קשה).

התיקון לתקנה 11 (ג) לא נועד לאפשר לוועדות להקנות נכויות נמוכות יותר מאלה שניתנו בעבר, אלא נועד לשנות מן המצב שהיה קיים טרם התיקון שבו במצבי ביניים הייתה הוועדה חייבת לתת את אחוזי הנכות הנמוכים יותר.

הוועדה מצאה רגישות בצלקת ולכן היה עליה לתת למערערת את מלוא הנכות המוקנית למצב עובדתי זה – היינו 10% נכות.

ב.הוועדה ציינה כי הרגישות נובעת מבעית השבר וקיבועו בברגים. אלא שלטעמו אין כל משמעות מה הסיבה בגינה סובלת המערערת מרגישות באזור הצלקת. הרגישות שנמצאה הינה מעבר לגבולות הגבלת התנועה שרק בגינה ניתנה למערערת נכות.

מכאן שאם לא ניתנה למערערת נכות בגין הרגישות שגורמים הברגים בנוסף להגבלת התנועה, כי אז היה מקום לתת נכות בגין אותה רגישות במסגרת הנכות בגין הצלקת.

משני טעמים אלו יש להשיב את הדיון לוועדה.