ע"ו 41918-07-10 שלום נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

סגן הנשיאה יצחק ענבר:

1.לפנינו שני ערעורים, שנשמעו במאוחד, על פסקי דינה של ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 בו"ע 28770-09-09 מיום 3/1/10, ובו"ע 25862-10-09 מיום 27/10/11. המערערים בשני הערעורים הם יורשיהם של תובעים, אשר הלכו לעולמם לאחר שתביעתם להכרה כנרדפי הנאצים נדחתה. שני הערעורים מתמקדים בשאלת זכותם של היורשים לבוא בנעליהם של התובעים ולמצות את הליכי הערעור בעניינם, וזאת על רקע ההלכה שנפסקה אך לא מכבר ברע"א 7136/12 זנזורי נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה [2014] (להלן – "הלכת זנזורי").

ו"ע 28770-09-09 –ערעור יורשת שלום ז"ל

2.המנוח יעקב שלום ז"ל נולד בטוניס בשנת 1936. הוא הגיש תביעה למשיבה בשנת 2002 ובה תאר את אשר עבר עליו ועל משפחתו בתקופת השלטון הגרמני בטוניס בשנת 1943. המנוח נפטר ביום 4/8/04 בטרם התקבלה על ידי המשיבה החלטה בתביעתו (המשיבה טוענת כי יסוד העיכוב בכך שטופס התביעה לא מולא בשלמותו). ביום 21/8/06 (שכנראה אז הושלמה תביעת המנוח על ידי הגורם שסייע בהכנת התביעה) דחתה המשיבה את התביעה מן הטעם שליהודי טוניסיה בכלל ולמנוח בפרט הייתה נתינות טוניסאית (בחסות צרפת), ועל כן בהיות עיר מגוריו של המנוח בטוניס כבושה בידי הנאצים לא די כדי לבסס את זכאותו. החלטה זו נגזרה ממדיניותה של המשיבה באותן שנים לדחות את כל תביעות יהודי טוניס עקב הנתינות הטוניסאית שהייתה להם, להשקפת המשיבה. במהלך 2008 פנתה המערערת, שהיא אלמנתו של המנוח ויורשתו, למשיבה ובקשה לברר את אשר עלה בגורל תביעתו. יצוין כי באותה שנה ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"א (ת"א) 3054/03 כליפה נ' הרשות המוסמכת [2008] (להלן – הלכת כליפה), שבו נקבע כי נתינותם של יהודי טוניס לא הייתה "נתינות" כמשמעותה בדין הישראלי. חרף זאת דחתה המשיבה ביום 23/6/08 את בקשת המשיבה להכיר במנוח מן הטעם, שהמנוח נפטר עוד לפני שנשלחה החלטת דחייה בעניינו וכארבע שנים לפני הלכת כליפה ולפיכך, במועד שינוי ההלכה לא היה זכאי לתגמולים עקב פטירתו וכנגזרת מכך אין מקום לתשלום תגמולים ליורשיו. המערערת השיגה על החלטה זו לפני ועדת העררים אך זו אימצה את עמדתה של המשיבה. מכאן ערעורה של האלמנה, שהנה יורשתו של המנוח.

ו"ע 25862-10-09 – ערעור יורשי ברכה ז"ל

3.המנוח יעקב ברכה ז"ל נולד בטריפולי שבלוב בשנת 1941. הוא הגיש תביעה למשיבה בשנת 2001 בעילת הלכת "הפחד", שביסודה הטענה כי המשפחה ובכללה המנוח שהיה אז בן כשנה, נמלטה ממקום מגוריה מפחד הגרמנים יום אחד אחרי שאבי המשפחה נלקח בכוח על ידי הגרמנים למחנה כפיה. בהחלטתה מאוקטובר 2003 דחתה המשיבה את התביעה. ביום 26/10/09 הגיש המערער ערר לועדת העררים, אך כשנה לאחר מכן, חודשים מספר קודם למועד הדיון שנקבע בעניינו, הלך לבית עולמו. ועדת העררים, אשר המשיכה לקיים את הליך הערר (בהסכמתה של המשיבה), שמעה את עדויותיהם של אחיו ואחותו של המנוח ועיינה בגרסתו של המנוח כפי שפורטה בתביעתו המקורית למשיבה. דא עקא, בפסק דינה לא ראתה ועדת העררים לאמץ את העדויות וקבעה כי "לא הוכח כי יציאת המשפחה מטריפולי הייתה מפחד הגרמנים, מה גם ששני האחים ציינו כי לפי מה שסופר להם, טריפולי הייתה נתונה להפגזות בעת שעזבו אותה. לאור האמור לעיל איננו סבורים כי הוכחה הלכת הפחד במקרה זה ואנו דוחים את הערר". מכאן ערעורו של עיזבון ברכה ז"ל.

טענות המערערים

4.נדבך טענותיהם הראשון של המערערים מבקש להשיג על גוף פסקי דינה של ועדת העררים: יורשת שלום ז"ל טוענת, כי לא זו בלבד שתחולתה של הלכת כליפא הנה רטרוספקטיבית, אלא שגם בהתאם למצב המשפטי בשנת 2006, קודם שניתנה הלכה זו, לא ניתן היה לדחות את תביעת המנוח ללא ראיות של ממש כי למנוח נתינות טוניסאית, וראיות כאלו אין ולא היו למשיבה.

יורשי ברכה ז"ל טוענים, כי ועדת העררים לא גלתה פנים בעדויותיהם של אחיו ואחותו של המנוח ובחנה אותן על פי אמות מידה מחמירות יתר על המידה. בחינת הראיות כפשוטן מלמדת, כך נטען, כי בריחתה של המשפחה ממקום מגוריה נעשתה מפחד הגרמנים.