ערעור על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית המיוחדת בדבר חופשות מוגבלות בזמן ובמקום

1. ערעור על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית המיוחדת (כב' השופט מ' בן דוד, יו"ר, החברים ד"ר חגי אורן, פסיכיאטר, והגב' מירי פרוימוביץ, קרימינולוגית קלינית), מיום 10.8.15, לפיה ימשיך המערער לצאת לחופשות מוגבלות בזמן ובמקום, עד 6 שעות, בליווי, בקרבת בית החולים.

2. נגד המערער, יליד 1984, הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו כתב אישום, בו יוחסה לו עבירה של רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לאחר שביום 25.10.07 הוא דקר את שכנו, קורבן העבירה בסכין מספר רב של פעמים, בראשו ובצווארו, גרם לדמם עורקי בריאה השמאלית, קרע בעורק אקסילרי ימני, קרע בוריד אזיגוס, פצע חודר גולגולת עם דמם פעיל ופגיעות רבות בחזה ובצוואר, וכך גרם למותו. לאחר שהוברר כי המערער חולה ואינו מסוגל לעמוד לדין, הוצא נגד המערער ביום  12.12.07 צו אשפוז, על פי הוראות סעיפים 15(א) ו – 15(ב) לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991 (להלן – החוק) ומכוחו של הצו מאושפז המערער ומטופל מאז בבית החולים.

3. אשפוזו של המערער מובא לעיונה של הוועדה הפסיכיאטרית לפחות אחת לחצי שנה, כמתחייב מהוראות סעיף 28 של החוק, וכיום, הואיל ועסקינן בצו אשפוז שניתן לאחר שיוחסה למערער עבירה של רצח, דנה בעניינו וועדה פסיכיאטרית מיוחדת, זאת בעקבות חקיקת חוק טיפול בחולי נפש (תיקון מס' 8), התשע"ה – 2014.

הדיון האחרון של הוועדה בעניינו של המערער הוא מיום 10.8.15. הוועדה בדקה את המערער אשר שיתף פעולה בבדיקה, ובדו"ח הוועדה נרשם כי "בתשובותיו גוון אווילי קל, מתאר עדיין קיומן של מחשבות שווא פרנואידיות, כמו גם מחשבות שווא של יחס ושל רדיפה. ... מוסר כי במצבו הנפשי יש עליות וירידות וכי ביקש ביוזמתו לעבור למחלקה משפטית, ... גם לפי תיאורו, מצבו טרם התייצב וטרם הושגה שליטה מלאה על התסמינים הפסיכוטיים."

הוועדה העריכה כי קיימת במערער מסוכנות עצמית ברמה נמוכה, ולאחרים מסוכנותו כיום היא ברמה בינונית. היא החליטה לאפשר לו להמשיך לצאת לחופשות מוגבלות בזמן, במקום ובליווי, בקרבת בית החולים, ונימקה כי "הוא עדיין שרוי במצב פסיכוטי פרנואידי. לא ראינו לנכון", הוסיפה הוועדה, "בנסיבות העניין, להורות בשלב זה על שינוי מצבו, דהיינו יציאה לחופשות קצרות בקרבת בית החולים בליווי הוריו. טרם בשלו התנאים להרחבת מדיניות החופשות."

            בהחליטה כאמור לא קיבלה הוועדה את המלצת הרופאים המטפלים במערער במחלקה בה הוא מאושפז, ככתוב בהפניה מיום 26.7.15. גם הם סברו כי נשקפת כיום מן המערער מסוכנות לאחרים ברמה בינונית, אך שמו את הדגש על קידום שיקומו, והמליצו על מתן חופשות לפי שיקול דעת המנהל. הם סיכמו כי "במהלך האשפוז [של המערער] היו תנודות במצבו הנפשי, הייתה תקופה בה הושג שיפור שאיפשר העברתו למחלקה שיקומית ומתן חופשות לפי שיקול דעת המנהל, ותקופות של החמרה במצב עם העצמת תכנים פסיכוטיים וירידה אפקטיבית דיכאונית דבר שהוביל להפסקת חופשות והחזרת [המערער] למחלקה לביטחון מרבי. בתקופה האחרונה קימת התייצבות במצב. אמנם [המערער] שרוי במצב פסיכוטי פרנואידי מתמשך אך עוצמת התכנים פחתה לעומת התקופה הקודמת. התייצב אפקטיבית. לא מעורב באירועים חריגים, ממושמע, משתף פעולה עם הצוות. יוצא לחופשות קצרות בקרבת ביה"ח בליווי הורים לשביעות רצונם. אנו ממליצים על מתן חופשות לפי שיקול דעת המנהל על מנת לגבש ולקדם עבורו תכנית שיקומית הדרגתית."

4. על כך מלין המערער. בערעורו הוא כותב: "[אני] מבקש לערער על [החלטת] הוועדה בקשר לשחרור שלי. אל תאחרו אותי וה' יצליח דרכי תשועת ה' כהרף עין." באת כוחו מדגישה כי כאשר חש המערער כי חלה החמרה במצבו, הוא פונה ביוזמתו אל הרופאים, דבר המביא להעברתו למחלקה בה תנאי ההשגחה והפיקוח חמורים יותר. החופשות שניתנו עד היום, במגבלות שצוינו, עברו ללא תקלה, ולכן ראוי להעניק למערער חופשות לפי שיקול דעת המנהל, דבר שיתרום לשיקומו. מנגד, מדגיש ב"כ המשיבים את חומרת הפרשה, את רמת הסיכון ואת חוסר היציבות במצבו של המערער, שבגללם, כך עמדתו, יש להשאיר את המצב בעינו.

5. בהערה מקדימה נציין כי הוועדה אינה חייבת לקבל את המלצת הרופאים מן המחלקה בה מאושפז החולה. היא מצויה במדרג רפואי ומשפטי גבוה מזה של הרופאים ועליה לשקול שיקולים רחבים מאלה הנשקלים על ידם. האחריות באשר לתוצאות העלולות לנבוע מהחלטת הוועדה מונחת על כתפי חבריה, והמלצות הרופאים כמוהם כהמלצת קצין מבחן המונחת בפני בית המשפט, בהליך הפלילי.

6. חולה יכול שיאושפז בכפיה במסלול האזרחי הקבוע בחוק, כאשר מחמת מחלתו נפגעה תובנתו (כושר שיפוטו ובקרת המציאות שלו), בצורה קשה, דבר המשפיע ולעיתים אף מכתיב את התנהגותו, עד כי הוא עלול, בסבירות גבוהה, לפגוע בעצמו או באחרים, פגיעה פיזית, אם מידית ואם שאינה מידית, אך ממשית ומוחשית. (ר' ס' 6 עד 9 של החוק). היינו, שניתן לאשפזו בכפיה אף אם הסיכון הטמון בו טרם התממש, ועד כה, הוא לא פגע באיש. לעומת זאת, האשפוז הכפוי במסלול הפלילי בא לעולם לאחר שהסיכון הטמון בחולה מחמת מחלתו מומש, מעשה העבירה בוצע, קורבן העבירה נפגע, המסוכנות הוכחה, ובהעדר יכולת להמשיך בהליך הפלילי בדרך הרגילה המסתיימת בענישה בגמול ובמניעה (היינו, מאסר), ההליך הפלילי הופסק (ר' ס' 170 לחוק סדר הדין הפלילי) ובית המשפט לא גזר את הדין, אלא הוציא צו אשפוז. בשני המקרים, מטרת האשפוז כפולה: מחד, לטפל בחולה, ומאידך, כדי להגן על החולה עצמו, על הציבור, או על מי מבין הציבור, מפני המסוכנות שבו. לאור האמור, יש לשים את הדגש, בכל הקשור לאשפוז הכפוי הפלילי, על האינטרס הציבורי שעניינו ההגנה מפני האפשרות שמא יחזור החולה על מעשהו, ויפגע שוב, בקורבן עבירה נוסף. הטיפול האשפוז וההגנה שלובים זה בזה. הטיפול במסגרת של אשפוז יביא להטבה במצבו של החולה, להפוגה בפעילות מחלתו. הפוגה זו, כשהיא משמעותית, יציבה וברת קיימא מפחיתה את הסיכון הנגרם בגלל פעילות המחלה. הפחתת הסיכון מאפשרת יציאה לחופשות, ובסופו של דבר, במקרה המתאים, עשויה היא להביא אף לשחרורו של החולה מן האשפוז במסלול הפלילי, תוך תקופה קצרה מזו המרבית כקבוע בצו האשפוז, המוצא על ידי בית המשפט, לאחר תחילת תיקון מס' 8 של החוק (21.6.15).