מ.ג. נ' קצין התגמולים – משרד הבטחון

1.לפנינו ערעור אשר הוגש על החלטת ועדת הערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (בראשות כב' השופט בדימ' יואל צור יחד עם ד"ר אריה שמחה ועו"ד אברהם לנמן) מיום 24.8.16 (להלן: "ועדת הערר" או "הוועדה" ו-"החוק", בהתאם לעניין). במסגרת ההחלטה נשוא הערעור, נדחה ערעורו של המערער על החלטת המשיב, קצין התגמולים במשרד הביטחון, שלא להכיר בו כמי שזכאי לזכויות נכה.

2.ועדת הערר דנה בערר על החלטת קצינת התגמולים (גב' דליה דניאל) מיום 24.7.12, במסגרתה נקבע כי אין עדות לקיום PTSD (תסמונת פוסט-טראומטית) אצל המערער ואין קשר בין מצבו הנפשי לבין תנאי שירותו. בכך נדחתה טענת המערער כי הוא סובל מפוסט טראומה על רקע השתתפותו באירועי מלחמת יום הכיפורים.

3.המערער טען כי נחשף למראות קשים במהלך מלחמת יום כיפור (בעניין זה ראו המפורט בסעיף 3 להחלטה נשוא הערעור). בהמשך לכך וכן לאחר שנפגע מקנה של תותח, הוא נשלח לבדיקות בתל השומר ומשם הופנה למתקן אשפוז בנתניה, שם נבדק ע"י פסיכיאטר והופנה לטיפול בבית חולים הפסיכיאטרי בנס ציונה. בהמשך הוא הופנה למרפאה לבריאות הנפש בפתח תקווה ואובחן כסובל מהלם קרב.

4.לפני ועדת הערר הונחו שתי חוות דעת. בטענות המערער תמך פרופ' חיים קנובלר ומנגד הונחו שתי חוות דעת מאת ד"ר דניאל בקר.

5.ד"ר בקר מצא שמצב המערער בשני האשפוזים האחרונים דלעיל היה כתגובה למתח המלחמה על רקע מאפייני אישיותו וכי לאחר מספר ימים חלפו כל התסמינים של המתח, לא נותר מהם זכר במעקב ולמעשה המערער היה בריא. מומחה זה הדגיש את העובדה שבמהלך כמעט 40 שנה לא היו תלונות על תסמינים פוסט טראומטיים או על תסמונת פסיכיאטרית אחרת ולא הייתה עדות ברורה להפרעות תפקודיות או בעיות רפואיות פסיכיאטריות. צוין כי רק בשנת 2006 פנה המערער לטיפול פסיכיאטרי וגם אז ללא קשר לתסמינים פוסט טראומטיים. בשנת 2010 דיווחה אשתו כי לאחרונה יש למערער רגישות לרעש ובדומה בעת פנייתו לבית חולים גהה (עקב סכסוך עם שכן), עולה כי מדובר מתלונות שהתעוררו רק לאחרונה ואלה לגופן גם רחוקות מלהיות בסיס לאבחנה של PTSD. ד"ר בקר היה מודע לכך שביחידה לתגובות קרב אובחן המערער כלוקה ב-PTSD כרוני, אך ציין כי האבחנה האמורה מבוססת על אנמנזה ואין התייחסות לקיום מסמכים מזמן אמת. אין הסבר לפער של כ-37 שנים בסימפטולוגיה. ד"ר בקר לא שלל כי המערער מצוי במצוקה רגשית, אך סבר שהדבר אינו קשור עניינית וכרונולוגית למלחמת יום כיפורים. הוא ייחס את המצב למאפייני האישיות של המערער, מצב שהיה גם לפני המלחמה, בעת שארעה, בהמשך בגרמניה בשנים 2006-2007 ולאחר מכן בארץ, בשנת 2010. הוא סבר שהאבחון שניתן בעבר למערער כבעל אישיות לא תואמת מתאר היטב את הקשיים שלו.

6.מנגד, פרופ' קנובלר הדגיש כי המערער שוחרר מבית החולים בנס ציונה רק כחודש וחצי לאחר שפונה לשם ואובחן כסובל מתגובת קרב וכי בהמשך אף הורד הפרופיל הצבאי שלו. הוא הפנה לכך שכשלושה חודשים לאחר האירועים שחווה ותחילת הסימפטומים, נמצא כי המערער עבר הלם נפשי בעת המלחמה. עוד נתן פרופ' קנובלר משקל לעובדה שהמערער העיד כי הופיעה רגישות לרעשים לאחר המלחמה, אשר בעטיה חלו גם שינויים באורח חייו. הוא היה מודע עם זאת לכך שהדבר לא מנע מהמערער לסיים את שירות החובה בצה"ל וכן לתפקד בחיי חברה מלאים ואף לעסוק במקצוע ליטוש יהלומים הדורש ריכוז, דיוק והתמדה, זאת במשך למעלה מ-12 שנה בחו"ל.

7.ועדת הערר הפנתה בהחלטתה לחוות הדעת של המומחים השונים (ד"ר בקר הגיש מעבר לחוות דעתו המקורית גם תגובה לחוות דעתו של פרופ' קנובלר) ומצאה להעדיף את חוות דעתו של ד"ר בקר. נקבע כי המערער לא סובל מ-PTSD וזאת תוך ניתוח התסמינים המקובלים לכך ביחס לנסיבות המקרה. במסגרת הניתוח גם הודגש כי המערער לא התלונן על תסמינים פוסט טראומטיים או תסמונת פסיכיאטרית אחרת במשך 33 שנה ואף שהיה אמור להביא ראיות לסתור זאת (פניות לגורמים רפואיים במהלך שהותו באירופה), אלה לא הובאו. לעמדת הוועדה לא ניתן להסתמך על קביעת היחידה לתגובות קרב מ-2010. זאת משום שקביעה זו באה 37 שנים לאחר האירועים הרלוונטיים, תוך שהיחידה האמורה אינה מוסמכת לאבחן מצבים רפואיים אלא מטרתה להעניק טיפול למי שטוען כי הוא זקוק לכך, והיא גם נסמכת על דברי המטופל ללא מסמכים רפואיים מזמן אמת ולא נמצא גם שם הסבר לפער בן 37 שנים אשר במהלכן אין הוכחה לקיום התסמינים. הודגש כי בבית החולים בנס ציונה האבחנה הייתה של אישיות לא תואמת ותיאור של אישיות לא יציבה קיים גם מלפני המלחמה.

עוד נקבע כי המצב הנפשי של המערער במהלך המלחמה אינו תואם מסקנה כי לקה כבר אז ב-PTSD, אלא דובר במתח זמני שחלף. הוועדה סברה כי המצב הנפשי של המערער בסמיכות לאירועים היה מצב זמני ונימקה מה היסוד למסקנתה זו (ראו ע' 8 להחלטה). הודגש כי תלונות בתחום הנפשי הן רק מסוף 2009 ובפניה למשרד הביטחון, לפני הגשת התצהיר, אין טענות אופייניות לתסמונת (אלא התפרצות על שכן, רעש וקור ממזגן). לסיום קבעה ועדת הערר כי אין גם קשר סיבתי בין המצב הנפשי של המערער לבין שירותו הצבאי בעת מלחמת יום כיפור. הודגש כי המתח נפשי ממנו סבל המערער לאחר המלחמה חלף, שכן לא הובא תיעוד בדבר קבלת טיפולים רלוונטיים במשך למעלה מ-30 שנה. בנסיבות אלה אין המערער עומד במבחן הפסיקה כי "מתקבל מאוד על הדעת" שקיים קשר סיבתי. הוועדה ציינה כי המערער ניסה לטעון להחמרה במצב בריאותו כתוצאה מהמלחמה, אך אין לקבל שינוי חזית זה, כאשר הדבר גם לא נטען בחוות דעתו של המומחה מטעם המערער.

8.המערער אינו משלים עם החלטה זו. הוא טוען כי לא יוחס משקל ראוי לאירועים הטראומטיים אותם חווה בעת המלחמה וכי לא היה מקום לקבוע שאינו סובל מ-PTSD. המערער טוען כי נפלה טעות בציון התסמינים הנדרשים לכך וכי די בעדות לקיום טראומה והיזכרות חודרנית נשנית, או הופעה חוזרת של האירוע בזיכרונות או בחלומות. לטענתו, אלה מתקיימים לגביו. טענה זו נטענה בעיקר על בסיס האמור בתצהירו, בעדותו ובמסמכים מהתיק הרפואי (המאוחרים לשנת 2010). עוד נטען כי הוועדה התעלמה ממסמכים מהותיים שונים (ראו בעיקר מכתב ד"ר שטריך משנת 1974 ומכתב פרופ' למפל משנת 2012). המערער טוען כי קיימת היסטוריה של הופעת רגישות לרעשים אחרי המלחמה. במסגרת התייחסותו למסמכים פרטניים טען המערער כי נפלה גם שגגה ביחס למסמך מחודש אוקטובר 1973, אשר הוועדה סברה בשגגה כי הוא מחודש אוגוסט באותה שנה. נטען כי לנוכח אותה טעות יוחסו לו תלונות בדבר תסמינים ממועד שקדם למלחמה. עוד לטענת המערער היה מקום ליתן משקל שונה לאבחון בשנת 2010, ביחידה הצה"לית לתגובות קרב (גם אם זו אינה מוסמכת לתת אבחון רפואי) וכן היה מקום להתייחס לאבחון מבית חולים גהה מאוקטובר 2010. לעמדת המערער התפרצות שלו על שכנו בעבר, הייתה צריכה להיות מוכרת כתומכת באבחנה של PTSD. באשר לעובדה שהוועדה זקפה לחובת המערער את העובדה שבמשך שנים רבות הוא לא התלונן על תסמינים פוסט טראומטיים ולא פנה לטיפול ב-PTSD נטען כי המערער אכן סבל מאלה, אך כפי שציין פרופ' קנובלר, הוא לא היה מודע לקשר לאירועים הטראומטיים וסבר כי מדובר בבעיה פיזית ורק לאחר שאובחן בגהה, עמד על הקשר בין הדברים. נטען כי מוכרת אצל רבים מהסובלים מתגובת קרב תופעה לפיה הם אינם יודעים לקשור בין האירוע הטראומטי לבין הסימפטומים הנפשיים המתגלים.