החלטה בערעור של עבריין מין על קביעת הועדה הפסיכיאטרית שלא לאפשר לו לצאת לחופשות

בפני ערעור על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית מיום 15.04.15 בה דחתה הוועדה בקשת המערער ליציאה לחופשות. יצוין, כי המדובר בערעור שלישי שהוגש על ידי המערער זאת לאחר שבקשותיו הקודמות ליציאה לחופשות נדחו על ידי הועדה הפסיכיאטרית. (ראה השתלשלות העניינים תוארה בפסק הדין הקודם שניתן בעניינו ע"ו 2354-04-15 מיום 2.4.15).

רקע וטיעוני הצדדים

המערער יליד 1987 מאושפז בכפיה במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע, זאת לאחר שביום 04.12.14 ניתן ע"י בית המשפט המחוזי צו לאשפוזו וזאת בהתאם לסעיף 15 (ב) לחוק לטיפול בחולי נפש התשנ"א – 1961, (להלן: "חוק לטיפול בחולי נפש" או "החוק").

כנגד המערער הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי ממנו עולה, כי בתאריך 25.11.13 ביצע המערער מעשים מגונים בקטינה בת 10. מיד למחרת המקרה נעצר המערער ושהה במעצר עד לחודש אפריל 2014. אז שוחרר על פי החלטת בית המשפט למעצר בית מלא בפיקוח הוריו, שם שהה עד למתן צו האשפוז.

בסמוך לאחר מעצרו ולאור העובדה שהמערער היה מוכר למערכת בריאות הנפש נתקבלה בעניינו חוות דעת פסיכיאטרית מטעם הפסיכיאטר המחוזי, בה  נקבע  כי המערער כשיר לעמוד לדין ואחראי למעשיו.

בהמשך ההליך הפלילי הגיש המערער חוות דעת של פסיכיאטר מטעמו שניתנה ע"י ד"ר הדר. בחוות הדעת צוין, כי  המערער אכן כשיר לעמוד לדין אך הוא לא אחראי למעשיו; כי הוא חולה בהפרעה סכיזואפקטיבית; כי בעת ביצוע המעשה בוחן המציאות שלו היה פגום; וכי מפאת מצבו ומחלתו הוא נעדר יכולת של ממש לשלוט בדחפיו המיניים.

לאחר קבלת חוות הדעת מטעם ההגנה נתקבלה חוות דעת משלימה מטעם הפסיכיאטר המחוזי, אשר ראה לנכון לאחר עיון בחוות הדעת מטעם המערער לשנות מחוות דעתו הראשונה. בחוות דעתו הצטרף למעשה לעמדת מומחה ההגנה במובן זה שקבע,  כי המערער לא היה אחראי באופן מלא על מעשיו בעת ביצוע העבירה. יחד עם זאת צוין בחוות הדעת מטעם הפסיכיאטר המחוזי, כי אין ספק שהמערער לוקה במחלת נפש וכי לאור העובדה שהוא לוקה במחלת נפש שעושה אותו מסוכן יותר מאדם רגיל, הוא חייב להמשיך טיפול במסגרת אשפוז.

מכאן הורה בית המשפט בהסכמת הצדדים על מתן צו אשפוז מכוח סעיף 15 (ב) לחוק והמערער מאושפז במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע תחת הצו מיום 07.12.14 .

זמן לא רב לאחר אשפוזו החל המערער באמצעות באת כוחו לפנות אל הוועדה הפסיכיאטרית בבקשה לאפשר לו לצאת לחופשות, כאשר הדיון הראשון בבקשתו התקיים כחודש בלבד לאחר אשפוזו.

לאחר שהתקבלה הערכת מסוכנות לגבי המערער כמתחייב על פי דין, בה נמצא כי רמת המסוכנות של המערער לטווח הארוך הינה בינונית – גבוהה, דחתה הוועדה הפסיכיאטרית ביום 25.02.15 את בקשתו של המערער לאשר לו חופשות מחוץ לכותלי בית החולים, אך אפשרה יציאתו בליווי הוריו בתחומי בית החולים בלבד.

בחלוף כשלושה שבועות – ביום 18.03.15 - דנה הוועדה הפסיכיאטרית שוב בעניינו של המערער, זאת לאור בקשתו המחודשת למתן חופשות. הוועדה דחתה את הבקשה ברוב דעות ומצאה לנכון להותיר את הסטטוס על כנו, כאשר יו"ר הוועדה בדעת מיעוט סבר, כי יש להורות על חופשות על פי שיקול דעת מנהל המחלקה.

על החלטה זו הגיש המערער ערעור נוסף לבית משפט זה (ע"ו 50901-03-15). בדיון בפני בהסכמת הצדדים מצאתי לנכון להורות, כי הוועדה הפסיכיאטרית תתכנס שוב בעניינו של המערער תוך מתן הנחיות מסוימות לוועדה לבחינה קונקרטית של אפשרות מתן חופשה  למערער לחג הפסח.

בהתאם לאמור התקיים ביום 01.04.15 דיון בוועדה הפסיכיאטרית בו החליטה הועדה שוב, ברוב דעות (של שני הפסיכיאטרים בוועדה כנגד דעתו החולקת של יו"ר הוועדה), לדחות את בקשת המערער לחופשות.

על החלטה זאת הגיש המערער ערעור נוסף (ע"ו 2354-04-15). בפסק הדין מיום 2.4.15 נדחה הערעור תוך שצוין כי: "מחלתו של המערער במקרה שבפנינו מתאפיינת אף בכך שהיא כרוכה וקשורה בהתאם לחוות הדעת הפסיכיאטריות, גם בהפחתת יכולת השליטה בדחפים ובכך שהיא באה לידי ביטוי אף בביצוע פגיעה מינית באחרים". עוד נקבע בפסק הדין, כי מסוכנותו של המערער נכרכה ע"י המומחים במחלתו - בכך שאותו מנגנון של המחלה הוא שגרם לפגיעה בשיפוט אשר גרמה למערער לא להבין את מעשיו. לאור האמור נקבע, כי אין מקום להתערב בהחלטת הוועדה בשים לב לכך  שמסוכנותו של המערער עדיין גבוהה והכל  בקשר עם המחלה ממנה הוא סובל.

בשולי פסק הדין צוין, כי יהיה מקום לקיים דיון נוסף בוועדה בעניינו של המערער בעוד כשבועיים ימים כאשר בדיון יבחן מצבו של המערער; האם קיים שיפור במצבו; מהי ההשפעה של התרופות שהוא נוטל על המסוכנות הגלומה בו; ואף צוין כי אם לא תהיה החרפה במצבו, ניתן לשקול מתן חופשות באופן הדרגתי בפיקוח הוריו.

בהתאם לאמור התכנסה הוועדה שוב בעניינו של המערער בחלוף שבועיים, דנה שוב בבקשת המערער למתן חופשות - בפעם החמישית - ודחתה שוב את בקשת המערער לחופשות.

כנגד החלטה זו הוגש הערעור דכאן.

החלטת הועדה נשוא הערעור