ע"ו 32310-03-15

השופטת טלי חיימוביץ

ערעור על החלטת ועדת הערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים – 1957, שליד בית משפט השלום בבאר שבע (להלן: "הועדה" ו"החוק"), בתיק ו"ע 50310-03-14, מיום 14.1.15, לפיה סולק על הסף ערר על החלטת המשיבה, לדחות תביעות שהוגשו על ידי תושבי מרוקו, בשל תלאות ורדיפות בזמן מלחמת העולם השניה.

הוועדה קמא סילקה את הערעור על הסף, מהטעמים הבאים:

א.העדר סמכות מקומית – למרות שאין בחוק הסדרה ספציפית של הסמכות המקומית, על הוועדה חל חוק בתי דין מנהליים תשנ"ב – 1992 והתקנות שהותקנו על פיו. בתקנה 4 לתקנות בתי דין מנהליים (סדרי דין) תשנ"ב – 1992 (להלן: "תקנות בתי דין מנהליים"), נקבע, כי ערר ידון בבית הדין אשר באזור שיפוטו מצוי משרדה של הרשות המנהלית שנתנה את ההחלטה נשוא הערר, או מקום מגוריו או עיסוקו של העורר. משרדה הרשום של המשיבה הוא בתל אביב, ועל כן אין לוועדה סמכות מקומית לדון בעררם של עוררים שאינם מתגוררים באזור הדרום.

ב.איחוד עררים – על פי תקנות 3 ו-4 לתקנות נכי רדיפות הנאצים (סדרי דין בוועדת ערר), תשל"ד-1973 (להלן: "התקנות"), על כל עורר לפרט בכתב הערר, את העובדות הרלוונטיות לגביו, על מנת לבסס את זכותו לסעד על פי החוק, ללא קשר לשאלה ההיסטורית המתעוררת בכל התיקים. תקנה 16 לתקנות מאפשרת לוועדה להחליט על איחוד עררים, אך לעוררים אין זכות אוטומטית כזו. בהיקש מתקנה 21 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, לא היה נכון לאחד את העררים, מחמת השוני בין העוררים, הן בשאלת המועד להגשת הערר, והן בדבר הנסיבות המיוחדות לכל עורר, המזכות אותו בתגמול לפי החוק.

עוד נקבע בהחלטה נשוא הערעור, כי ניתן להגיע להסכמה, לפיה, הכרעת הוועדה בשאלת הזכאות העקרונית של יהודי מרוקו, תחול על כל התיקים של תובעים יוצאי מרוקו. עם זאת, יש קושי בקביעה כי התיקים הפרטניים יוגשו לאחר הקביעה בתיקים העקרוניים, בשל העובדה שהגשת הערר מוגבלת בזמן, וטענות בעניין זה, ביחס לחלק מהעוררים, יסרבלו את הדיון בנוגע לעוררים האחרים.

מאחר והעררים הוגשו במאוחד, הן על ידי עוררים שיש לוועדה סמכות לדון בעניינם, והן על ידי עוררים שאין לוועדה סמכות לדון בעניינם, לא ניתן להעביר את הדיון בערר לוועדה אחרת, מה גם שאין בערר המשותף פרטים מספקים לגבי מקום המגורים של כל עורר.

ב"כ המערערים מלין על החלטה זו, ומעלה את הטענות הבאות:

הגשת הערר המשותף - אין הוראה בחוק או בתקנות האוסרת הגשת ערר משותף. מהלך כזה הוא אך הגיוני, בהינתן קבוצת תובעים שנפגעו לטעמם בשל תפיסה היסטורית שגויה של המשיבה. ערר משותף יקל עליהם, ייעל את הדיון ויחסוך זמן שיפוטי של טיפול באלפי עררים. ההיגיון שבתקנה 12א לתקנות, המקנה לוועדה סמכות לאחד מספר עררים המעלים שאלה משותפת, מחייב את המסקנה שגם לעוררים זכות שכזו.

טעתה הוועדה כשסברה שיהיה עליה לדון כבר בשלב זה, בנסיבותיו הספציפיות של כל עורר. מדובר בהליך ערעורי כנגד הדחייה הגורפת של תביעות יהדות מרוקו, מטעמים היסטוריים, משפטיים עקרוניים. בשלב זה, כוונת הערר היא לבחון נכונות העמדה. רק אם יקבע בתום הדיון העקרוני, כי קיימת זכאות עקרונית, אולם היא אינה גורפת ומחייבת בדיקה פרטנית של נסיבות כל תובע, יהיה על המשיבה לבחון את נסיבותיו של כל מערער ולהחליט לגביו, ולכל מערער תהא הזכות להגיש ערר פרטני. בערר זה כנגד המדיניות, אין מקום לבחון את נסיבותיו של כל עורר.

הסמכות המקומית – התקנות אינן מגבילות את חופש הבחירה של העוררים לגבי מקום הגשת הערר. סעיף 11(ג) לחוק בתי דין מנהליים, ביחד עם העדר קביעה של איזור שיפוט לוועדת הערר, מורים, כי סמכותה המקומית של הוועדה קמא משתרעת על כל שטח המדינה. "מקום מושבה" של הוועדה אשר פורסם לפי סעיף 12 לחוק, אינו זהה לאיזור השיפוט שלה.

לחילופין, סעיף 4(א)(1) לתקנות בתי דין מנהליים מקנה סמכות להגיש ערר, גם במקום בו מצוי משרדה של הרשות המנהלית שנתנה את ההחלטה נשוא הערר. למשיבה משרדים לא רק בתל אביב, אלא גם באזור הדרום (באר שבע, אשדוד ואשקלון).

גם בהודעת הדחיה ששלחה המשיבה, נאמר במפורש, כי ניתן לערור בכל אחת מוועדות הערר, כך שגם המשיבה מכירה בזכותו של כל עורר להגיש ערר בכל ועדה כרצונו.