ערר נ' היועץ המשפטי לממשלה והוועדה הפסיכיאטרית המיוחדת ליד בית החולים שער מנשה

1. המערער מאושפז בכפיה לאחר שיוחסה לו עבירה של רצח, כמפורט בכתב האישום שהוגש נגדו לבית המשפט המחוזי מרכז (תפ"ח 39880-10-11, עבירה מיום 24.9.119, צו אשפוז לפי הוראת סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991 (להלן – החוק) מיום 20.11.11).

2. עניינו של המערער מובא לדיון בפני הוועדה, תחילה בפני וועדה רגילה, ובעקבות תיקון מס' 8 של החוק, בפני וועדה מיוחדת, ובעקבות הדיונים הללו, מוסמכת הוועדה להעניק לו חופשות, כל עוד אין בכך כדי להעמיד בפני הציבור סיכון, שאין זה מוצדק להניח לפתחו.

3. בוועדה מיום 6.10.15 נכחה הוועדה לדעת כי ישנה אמנם נטייה לשיפור הדרגתי במצבו של המערער, אך עדיין הרמיסיה חלקית בלבד, המסוכנות היא ברמה בינונית, וכן ציינה כי "לפני חודשיים היה אירוע אחרון של אי שקט פסיכומוטורי ותחושת הצפה מחשבתית וכוונות אובדניות שהצריכו הגבלה ... ונדרש מאמץ טיפולי נוסף על מנת לייצב את מצבו." לאור זה, הוחלט לא לאשר יציאה לחופשות כלל. החלטה זאת תאמה את המלצות הרופאים מן המחלקה בה המערער מטופל אשר סיכמו: "טרם הושגה רמיסיה מלאה, לעתים – ועל רקע מצב די יציב – באופן פתאומי נכנס [המערער] למצב עם הזיות שמיעה ומחשבות שווא, מגלה תכנים תוקפניים ואובדניים. לאור האמור מב(ו)קש להשאיר את סטטוס האשפוז על כנו – ללא חופשות."

4. על כך מלין המערער. בא כוחו טוען כי אין זה הכרחי שתושג רמיסיה מלאה על מנת שתינתן חופשה, ומציין לטובה את התנהגותו של המערער, אשר תדירות ההתקפים הפסיכוטיים שבו ירדה, והוא אף מצהיר בפני האחות על כך כשהדבר קורה, ומטופל כנדרש. עמדת המשיבים היא, לעומת זאת, כי טרם הגיעה העת להענקת חופשות למערער, נוכח מצבו ומסוכנותו הן בעבר, דבר שהתבטא במעשה הרצח ובשאר הרישומים הפליליים לגביו, וכך גם כיום, בגין פעילות מחלתו.

5. אף שהמערער אושפז בצו שהוצא לפני תחילתו של תיקון מס' 8 של החוק, יש להחיל עליו את הכללים הקבועים בחוק כפי שתוקן, כך באשר לסמכות הוועדה, היינו הבאתו בפני הוועדה המיוחדת, להבדיל מוועדה רגילה, וכן לגבי שיקולי הוועדה, ככל שחל בהם שינוי בהשוואה לעבר, הכל על פי הכתוב בהוראות החוק המתוקן, ובמיוחד סעיף 28ג(ב)(2) האומר:

"ועדה מיוחדת תאשר לחולה חופשה לפי סעיף זה, רק אם סברה כי חל שינוי יסודי, בסיסי ורציף, לאורך זמן, במצבו הנפשי של החולה, וכי יש בו – בשים לב לתנאי השחרור והפיקוח – כדי לשלול ברמת ודאות גבוהה את מסוכנותו של הנאשם לשלום הציבור, לאנשים מסוימים או לעצמו."

6. החולה המאושפז במסלול האזרחי, כמוהו החולה המאושפז במסלול הפלילי שקובע החוק, שניהם זכאים, בבסיסו של דבר, לאותו יחס של חמלה, טיפול והתחשבות, (בלא להפעיל כלל שיקולים שעניינם נקם, ענישה וגמול), כך שחירותם לא תוגבל מעבר לנדרש, וכבוד האדם שבהם, יישמר, עד כמה שאפשר, גם הוא. אולם, בשונה מן החולה האזרחי, אשר מאושפז אך מפאת זה שהוא עלול לפגוע בעצמו או באחרים, החולה הפלילי מאושפז בכפיה מחמת זה  שהוא כבר פגע באחרים, והביא בכך לידי ביטוי ממשי את המסוכנות הנשקפת ממנו לציבור, מחמת פעילות מחלתו והשפעתה על תובנתו ועל התנהגותו. מכאן, ששאלת המסוכנות לציבור מקבלת משנה דגש חשיבות ומשקל כאשר הוועדה דנה בעניינו של חולה כזה, קל וחומר כאשר מדובר בחולה אשר חצה קו אדום, קטל חיים של אחר, ויש חשש, כל עוד המחלה פעילה בנפשו, כי יחזור לסורו ויבצע את הרע מכל, שוב. על כן, נדרשת וודאות ברמה גבוהה שהמסוכנות שבחולה פחתה במידה כזו שיש בה כדי לשכנע את הוועדה כי ניתן להעניק לחולה כזה חופשה. וודאות זאת מושגת רק לאחר שהטיפול מביא לתוצאות של ממש, אותו שינוי בסיסי במצב החולה, כאשר בפועל ולאורך זמן, נתון החולה במצב נפשי יציב, של הפוגה, אם חלקית או מלאה בפעילות מחלתו, כך שרמת הסיכון תפחת משמעותית וניתן יהיה לאשר יציאה לחופשה. רמת סיכון בינונית, אינה מתיישבת, ככלל, עם אותה יציבות וודאות הנדרשים לצורך הענקת חופשה. נציין עוד, כי תשומת לב מיוחדת יש להקדיש, כבמקרה דנן, להענקת חופשה ראשונה, באשר לא הצטברו בפנינו קודם לכן, מקרים חוזרים ונשנים בהם הוכיחו אמצעי הזהירות את עצמם, והחופשות הקודמות עברו ללא תקלה. עוד נזכיר, כי בכל הקשור לחופשות לחולה כזה, ראוי להתקדם בצעדים מדודים וזהירים, לאורך זמן, ובאיטיות.

7. במקרה דנן העריכה הוועדה כי המסוכנות הנשקפת מן המערער, לעצמו או לאחרים, היא ברמה בינונית. היינו, שלא ניתן לשלול, בוודאות מספקת, כי מתן החופשה יסכן את הציבור, במידה המצדיקה שלא לאשר חופשה. הוסף לכך את העובדה כי הרמיסיה חלקית בלבד, השיפור ישנו, אך הוא הדרגתי, ואירועים בהם מוצף המערער במחשבות שווא, עדיין קיימים. היינו, ישנו חוסר יציבות במצבו.

8. המסקנה שאני מסיק מכל האמור היא כי החלטת הוועדה סבירה, אף הכרחית, לנוכח מצבו הנוכחי של המערער, שעה שהתנאים שנדרש כי יתמלאו לצורך הענקת החופשה, טרם התקיימו.