ע"ו 28399-08-14 ש' נ' קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השיקום

1.לפניי ערעור על החלטת הוועדה הרפואית העליונה, שניתנה בעניינו של המערער ביום 17.7.14. הערעור מופנה אך ורק כנגד החלטת הוועדה בדבר שיעור הנכות שקבעה למערער בגין הצלקת ממנה הוא סובל.

2.אין חולק, כי המערער נפגע בברכו הימנית במהלך שירותו הצבאי ועבר ניתוח לשחזור רצועה-ACL. בגין זאת נקבעה למערער נכות צמיתה של 10% ונכות נוספת של 1% עקב ירידה בתחושה. בנוסף לכך נותרה למערער צלקת מכאיבה, בגינה קבעה הוועדה נכות בשיעור 5%. הוועדה קבעה שמדובר בצלקת מכאיבה אך לא מכערת. עוד כתבה, כי במרכז הצלקת ניתן להרגיש במבנה נוקשה מתחת לעור, עם רגישות ניכרת מעליו. המערער חולק על קביעה זו וסבור, כי היה על הוועדה לקבוע בגין כך נכות של 10%. המערער מפנה לכך שמדובר בצלקת מכאיבה, ועל כן לטעמו, על פי סעיף 75(א)(2) העוסק בצלקות מכאיבות או מכערות, דרגת הנכות היא 10% ולא היה מקום לטעמו להפחיתה ל-5% כפי שנהגה הוועדה. המערער סבור כי מדובר בטעות משפטית של הוועדה, שכן הליקוי המפורט בסעיף 75(א)(2) הנ"ל אינו דורש שהצלקת תהיה גם מכאיבה וגם מכערת, אלא מדובר בצלקת מכאיבה או מכערת. לדעת המערער, הוועדה קבעה 5% בלבד, משום שסברה שמדובר אך ורק בצלקת מכאיבה שאינה מכערת. יחד עם זאת, המערער מסכים כי לוועדה סמכות לקבוע נכות ביניים בהתאם לתקנה 11(ג) לתקנות הנכים, אולם לטעמו הוועדה לא נהגה כך במקרה שלו. עוד טוען המערער, כי האפשרות לקבוע נכות בדרגת ביניים בהתאם לתקנה 11(ג) הנ"ל נועדה למקרים בהם הוועדה רואה צורך להיטיב עם המערער, אולם אין לה תחולה במקרים בהם מבקשת הוועדה להפחית בנכות.

3.המשיב טוען מנגד, כי עיון מדוקדק בקביעות הוועדה מלמד שהוועדה סברה שהצלקת אינה מכערת, ולמעשה גם אינה מכאיבה, מלבד האזור הנוקשה או הבולט זאת עקב בורג הנמצא מתחת לצלקת. המשיב מפנה לבדיקה הקלינית אותה עבר המערער בפני הוועדה, בה נכתב בפרק הדיון כי מבנה הצלקת תקין וטוב, אך מתחתיה בליטת בורג הממוקם מתחת לצלקת, ולכן היא מכאיבה. עוד כתבה הוועדה, כי ההגלדה של הצלקת תקינה. המשיב טוען כי הוועדה, שעה שקבעה את דרגת הנכות של 5%, העדיפה את ממצאי הבדיקה הקלינית וכי בסמכותה לעשות כן, ובכל מקרה אין לבית המשפט סמכות לשים עצמו במקום הוועדה ולקבוע קביעות רפואיות שונות. המשיב מוסיף וטוען, כי במקרה זה מדובר במקרה רפואי מובהק ובית המשפט מנוע מלהתערב. לדעת המשיב, הסמכות קביעת אחוזי הנכות מסורה לוועדה ולא לבית המשפט (ראה: רע"א 8449/01 ברק נ' קצין התגמולים; ע"א 9737/03 זיגלמן נ' קצין התגמולים).

4.עיון בדוח הוועדה מלמד, כי אכן הוועדה מצאה שמצב הצלקת תקין, אולם קבעה כי מתחת לצלקת בליטת בורג "ולכן היא מכאיבה". עולה, כי לדעת הוועדה הצלקת כולה מכאיבה ולא חלקה, כפי שטוען המשיב. בפרק החלטת הוועדה ונימוקיה קבעה הוועדה כי היא מקבלת את ערעור המערער בעניין הצלקת וקובעת את נכותו בהתאם לסעיף הביניים בין 75(א)(1) לסעיף 75(א)(2).

5.עיון בתקנה 75(א)(2) מלמד, כי נקבעה נכות של 10% במידה שמדובר בצלקות מכוערות או מכאיבות. לפיכך, כדי לקבוע נכות של 10% אין צורך שהצלקת תהיה גם מכאיבה וגם מכערת, ודי שהתקיים אחד התנאים, היינו שהצלקת מכערת או מכאיבה.

6.בענייננו, כאמור, קבעה הוועדה שהצלקת מכאיבה, אך הפחיתה את הנכות ל-5% מבלי שנתנה לכך נימוק כלשהו.

7.לטעמי, הייתה חובה על הוועדה לנמק באופן ברור את דעתה כי יש להפחית בשיעור הנכות של המערער, ומשלא עשתה כן, החלטתה לוקה בחסר.

8.בנסיבות העניין, אינני סבור שבית המשפט רשאי להפעיל בעצמו שיקול דעת רפואי של קביעת דרגת הנכות מבלי שאיפשר לוועדה הרפואית העליונה לנמק את עמדתה, ולפיכך, הדיון מוחזר לוועדה הרפואית העליונה כדי שתיתן הנמקה מפורטת להפחתת דרגת הנכות, חרף הקבוע בתקנה, כפי שפורט לעיל.