ע.א.ק. (המנוח) ואח' נ' משרד הביטחון/מתאם הפעולות בשטחים ואח'

עניינה של התביעה המונחת בפניי במקרה טראגי, בו פתיל חייו של תינוק נגדע באחת, ונשמת הוריו נותרה שסועה, באירוע אשר הצדדים חלוקים באופן קוטבי ביחס לנסיבותיו, ולשאלת זיקתה של הנתבעת לעצם התרחשותו.

התובעים, עזבון המנוח מ. ע. א. א. ב. ת"ז , יליד 15.4.02 (להלן: "המנוח") ויורשיו הנטענים, הגישו בשנת 2005 בבית משפט השלום בירושלים תביעה לתשלום נזקיהם, בגין מותו של המנוח בשנת 2003, עקב ירי שלפי הנטען בוצע על ידי כוחות צה"ל בעיר חאן יונס שברצועת עזה, באופן המתואר בכתב התביעה (ת"א 7646/05).

במסגרת יריעה זו תעמוד לדיון השאלה האם הנתבעת, או מי מטעמה, אחראים למותו של המנוח. זוהי ליבת המחלוקת, אך ממנה משתרגות סוגיות משנה, הכל כפי שיבואר להלן.

בכלל דברינו, נבוא לסקור את טענות הצדדים המנוגדות ולדון בפרטי האירוע על פי הראיות שהוגשו לביהמ"ש, וזאת על מנת לקבוע מידת חלקה, אם בכלל, של הנתבעת באירוע המתואר.

לפי שהתובעים טענו, בין היתר, כי בנסיבות העניין יש להעביר נטל ההוכחה לכתפי הנתבעת, מאליו מובן כי נידרש לבחון את כללי הראיות הרלוונטיים, בגדרי המקרה דנא.

זהות הצדדים

התובע 1 הינו עזבונו הנטען של המנוח, והתובעים 2 ו-3 הינם הוריו של המנוח, ומי אשר נטען כי הינם יורשיו החוקיים היחידים. הנתבעת הינה מדינת ישראל, אשר נכון למועד האירוע נשוא כתב התביעה, החזיקה בין היתר ברצועת עזה והייתה בעלת השליטה על פעולותיהם או מחדליהם של כוחות הביטחון שפעלו מטעמה, וכן על פעולות רשויות החקירה שפעלו מטעמה.

טענות התובעים

בכתב התביעה נטען כי אור ליום 2.10.03 טיפס המנוח, בן שנה וחמישה חודשים במועד האירוע, לבדו לגג ביתו, תוך שאמו, התובעת 3 (להלן לסירוגין: "התובעת"), סברה שיצא מהבית בעקבות אביו, הוא התובע 2 (להלן לסירוגין: "התובע"). לאחר שחזר האב לבית ובנו לא היה עימו, קינן בלב התובעים חשש שהמנוח עלה לגג הבית, ועל כן מיהר התובע לעלות לגג בעקבותיו.

לפי הנטען, התובע שמע לפתע קול ירי וצעקה, ומשהגיע לגג הבחין בבנו הפצוע וחש להרימו, תוך כדי שמתבצע לעברו ירי נמשך "מכיוון מוצב צבאי ו/או עמדה סמוכה" (ס' 10 לכתב התביעה).