ע"א 9789-05-14 המוסד לביטוח לאומי נ' הפניקס חברה לביטוח

השופט ד"ר מנחם רניאל

1.זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (סגן הנשיא השופט יעקב וגנר) מיום 20.3.14, לפיו קיבל באופן חלקי את תביעת השיבוב של המערער, באופן שעל המשיבה לשלם למערער את השבת גימלאות הסיעוד ששולמו לנפגעת, תשובה רייזר, עד חתימתה על הסכמי הפשרה בכל אחת מתביעותיה, ודחה את תביעתו לגבי גימלאות הסיעוד ששולמו וישולמו לנפגעת לאחר חתימתה על הסכמי הפשרה. המערער מערער גם על החיוב בהפרשי הצמדה וריבית במקום חיוב בריבית הסכמית, לפי ההסכם החל על תביעה זו.

2.הנפגעת, ילידת 24.12.34, נפגעה בתאונת דרכים ביום 7.2.05 (להלן: התאונה הראשונה) וגם בתאונת דרכים ביום 3.12.08 (להלן: התאונה השניה). ביום 22.9.05 הגישה הנפגעת תביעה לקצבת סיעוד עקב התאונה הראשונה. המערער שילם לנפגעת עד 28.8.11 תשלומי קצבה בסך 36,956.99 ₪, והוא עתיד לשלם בעתיד, נכון ל- 18.9.11, עוד 54,685 ₪. נטען, שרופא המערער קבע ב- 25.8.11, שהתאונה השניה תרמה למוגבלותה של הנפגעת, ולא ניתן להפריד בין השפעת התאונה הראשונה להשפעת התאונה השניה.

3.על פי ההסכם שנחתם בשעתו בין המערער למשיבה, אשר בוטל על ידי המערער קודם לדרישה, דרש המערער מהמשיבה 55% מתשלומי הקצבאות בסך 52,050 ₪, ודרישתו נדחתה מהטעם של העדר קשר סיבתי בין התאונות לקצבת הסיעוד. המערער תבע בבית המשפט תשלום סך 94,975 ₪, ולחילופין 55% מסכום הגימלאות, שהם אותם 52,050 שדרש מלכתחילה.

4. המשיבה התגוננה בטענה להעדר קשר סיבתי, והוסיפה כי בשטרי הקבלה והסילוק שנחתמו על ידי הנפגעת, ביום 15.8.06 בגין התאונה הראשונה, וביום 17.11.10 בגין התאונה השניה, הסכימה הנפגעת, כי אם תקבל מהמערער תקבול או גמלה כלשהיא בגין התאונה, ניתנת הסכמתה מראש שיחול עליה האמור בסעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה – 1995, וניתנת מראש רשות מטעמה למערער לפעול לגביה בהתאם להוראות סעיף 329 הנ"ל. על כן טענה המשיבה, שעל המערער לפעול לגביית הקצבה, לפי סעיף 329, דהיינו להפחית מהקצבה את הפיצויים ששולמו לנפגעת.

5.ביום 14.11.13 נתן בית המשפט קמא תוקף של החלטה להודעה מטעם הצדדים, לפיה הסכימו כי מחצית הגמלאות המשולמות לנפגעת יחשבו כגמלאות הקשורות בקשר סיבתי לתאונה, סכום הגמלאות הנתבע יעמוד על "מחצית סכום הדרישה המקורית מיום 27.9.11, קרי 26,025 ₪". הצדדים הסכימו, שנותרו במחלוקת שאלת חיוב בריבית הסכמית והשאלה האם לתובע החובה, בנסיבות, לעשות שימוש בזכותו עפ"י סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי, ולזקוף את הגימלאות המשולמות לנפגעת, על חשבון הפיצויים ששולמו לה על ידי המשיבה. הצדדים הסכימו, ששאלות אלו יוכרעו לפי סיכומים בכתב שאליהם יצורפו מסמכים שיראו לנכון לצרף.

6.בית המשפט קמא הפנה לפסק הדין המנחה ברע"א 9475/02 המגן חברה לביטוח נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן 27.12.04) (להלן פ"ד המגן). עקרון היסוד הוא להימנע מפיצוי יתר, כמו גם מחבות יתר. תוצאה זו יכול שתושג בשתי דרכים לפי חוק הביטוח הלאומי, לפי סעיף 328 המדבר על תביעת שיבוב מהמזיק, ולפי סעיף 329, המאפשר זקיפת פיצויים לחשבון הגימלה. על פי פסק דין זה יישם בית המשפט קמא את המבחן הסובייקטיבי, שעניינו הרצון האמיתי והכנה של הנפגע לוותר על גימלאותיו ולקבל את מלוא הפיצוי מן המזיק, והמבחן האובייקטיבי, הבוחן את תוצאות הויתור בפועל, על פי התכלית הסוציאלית של חוק הביטוח הלאומי. בבחינת מבחנים אלה, קבע בית המשפט קמא, שהמבחן הסובייקטיבי לא מתקיים. זאת, משום שכבר בשעה שחתמה הנפגעת על כתב הקבלה והשחרור הראשון, קיבלה קיצבאות סיעוד בגין התאונה מזה כשנה. בית המשפט אמר "למעלה משנה וחצי" אבל פנייתה למל"ל היתה ב- 24.9.05, וחתימתה על הכתב היתה ב- 15.8.06. בית המשפט קמא סבר שהמשיבה ידעה שהנפגעת מקבלת קיצבה, שכן קיבלה לידיה כתב ויתור סודיות רפואית וכל המידע הרלוונטי היה פרוס לפניה. בנסיבות אלה קבע שהיא נושאת באחריות לכך שכתב הקבלה והשיחרור אינו מבטא את העובדות לאמיתן. בית המשפט קמא שאל: מדוע לא טרחה המשיבה כלל להציג את גירסתה של הנפגעת? מדוע לא שלחה לה הודעת צד שלישי? מדוע לא נערך חישוב מתמטי מדויק של הכספים שיקוזזו עקב הקיצבאות? האם החישוב לא נערך עקב חששה של המשיבה שהנפגעת תבין שיש סיכוי שסכום הפיצוי בידה יהיה מזערי?

7.בית המשפט קמא הוסיף וקבע, שגם המבחן האובייקטיבי לא מתקיים משום שחוטאים לתכלית הסוציאלית של חוק הביטוח הלאומי. בית המשפט קמא לא נמנע מלהוסיף, שכשלעצמו הוא סבור שהזכויות על פי חוק הביטוח הלאומי הן קוגנטיות ובלתי ניתנות להתנאה או לויתור (כגישת הביטוח הלאומי שנדחתה בפסק דין המגן), אף שגישה זו רוככה בפסיקה המחייבת ועל בית המשפט לנהוג בהתאם להלכה המחייבת, המנוגדת כנראה להשקפתו. לדבריו, מדובר בנפגעת ילידת 1934, שהגימלאות המשולמות לה הינן גימלאות סיעוד, המיועדות לתשלום עבור צרכים רפואיים ממשיים, והמשיבה דורשת לשלול ממנה את הפיצויים המשולמים לה, בלי לצרפה להליך.

8. בית המשפט קמא הבחין בין מקרה זה למקרים אחרים, (רע"א 8322/07 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח (להלן: פסק דין כלל) ורע"א 2941/10 לה נסינול חברה ישראלית לביטוח נ' המוסד לביטוח לאומי (להלן: פסק דין לה נסיונל)), שבהם אושרה תניה זהה לתניה בתיק זה, בכך שבמקרה זה מדובר בגימלאות שהיה ידוע על קיומן בעת ההליך שבין המשיבה לנפגעת, באופן שניתן היה להביאן בחשבון, והיה על המשיבה להגן על עניינה. בית המשפט קמא אמר ש"התחייבותה של הנפגעת בכתב הקבלה והשחרור הייתה התחייבות שנכפתה עליה, בעת החתימה על טופס סטנדרטי של קבלה וויתור ושחרור ואשר על פניה מעמידה אותה בעמדתה של מפרה את התחייבותה מהרגע הראשון, שכן הפנייה בוצעה כבר קודם לכן". לשיטת בית המשפט קמא, אין חשש לפיצוי יתר של הנפגעת, אלא לפיצוי חסר אם יופעל סעיף 329. תוצאה זו אינה מתחייבת, קבע בית המשפט קמא, אם ניתן לחזור "לאיזון הבסיסי והנכון" באמצעות הפעלת זכות הזקיפה רק על גימלאות שהשתלמו לנפגעת לאחר חתימתה על כתב הקבלה והשיחרור. בהתאם לכך ניתן פסק דינו.