ע"א 9032-06-14 ורקשטל נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ ואח'

1.מונח לפנינו, בשנית, ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה (כב' השופטת ס' רסלר-זכאי), אשר ניתן ביום 1/4/14 בת"א 222-08-07. בפסק דיננו הראשון מיום 12/7/15 קיבלנו את טענת הסף של המערער בדבר פסלות מותב בית משפט השלום והורינו על החזרת התיק למותב חדש. אלא שבפסק דינו מיום 19/11/15 של בית המשפט העליון ברע"א 5539/15, 6289 בוטלה החלטתנו, והתיק הוחזר אלינו על מנת שנדון בטענות הערעוריות לגופן.

2.בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון עתר המערער להועיד ישיבה נוספת לשמיעת הטענות, מן הטעם שהדיון שהתקיים בשעתו לפני ההרכב התמקד, להשקפתו, אך בסוגית הפסלות. כמו-כן ביקש המערער להציג לנו את פנייתו "בכתב לכבוד השופט שנהב", אשר בעטיה פסל עצמו האחרון קודם להעברת התיק לכב' השופטת רסלר-זכאי. דין בקשות אלו להידחות: אשר לבקשה הראשונה – הרי שלפני ההרכב כבר נערך דיון מלא ושלם. עיון בפרוטוקול הדיון מיום 28/5/15 מלמד, כי טיעוניו של ב"כ המערער נפרשים על פני שישה עמודים, אשר רובם נסב על גופם של דברים, כאשר לכך חברו עיקרי טיעון של שמונה עמודים צפופים והודעת ערעור מפורטת; אשר לבקשה השנייה, הרי מקובלת עלינו עמדתם של המשיבים, לפיה לו סבר המערער שמדובר בראיה חיונית שיש בה כדי להפוך את הקערה על פיה, היה עליו לבקש להתיר את הגשתה במועד המתאים לכך ולקיים את אמות המידה להגשת ראיות נוספות בערעור. בהקשר זה יצוין, כי בבית משפט קמא סירב המערער בכל תוקף להציג את המסמך על אף שזה היה ברשותו (פרוטוקול הדיון מיום 23/11/11, נספח א' לתשובתם של משיבים 6-4), ודומה כי בכך היה די כדי לחרוץ לשבט את גורל בקשה מסוג זה, לו הייתה מוגשת. לכל זאת ראוי להוסיף, כי בהינתן שראשיתו של ההליך בשנת 2003 נראה, כי באה העת להביאו לכלל סיום.

3.ביסוד ההליך הסכם משנת 1983, לפיו רכש המערער ביחד עם שני רוכשים נוספים זכויות בנכס מקרקעין בקרית אתא מאת חברת ויבם – הלא היא המשיבה 5. לטענת המערער, על המקרקעין נבנו 16 יחידות דיור, אשר הובטח לו שהוא יהיה זכאי ל-3 מהן. דא עקא - כך לטענת המערער בתביעתו לבית משפט קמא - במשך שנים ארוכות נעשו במקרקעין מאחורי גבו מעשי זיוף, מרמה וגזל, אשר התבטאו הן במכירת חלקיו במקרקעין לאחרים תוך זיוף חתימותיו על גבי מסמכי המכר, הן בשעבוד זכויותיו לטובת בנק דיסקונט - המשיב 1, על יסוד כתב הסכמה הנושא אף הוא חתימה מזויפת. מכאן תביעתו של המערער לחייב את המשיבים בפיצויים בגין נזקיו.

4.התביעה הוגשה במקורה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב אך הועברה בהמשך לבית משפט השלום בהרצליה, שם נשמעה לפני כב' סגן הנשיאה (בדימוס) מ' שנהב. ביום 7/7/11, לאחר סיום שמיעת הראיות ומתן צו לסיכומים, הודיע כב' השופט שנהב כי הוא פוסל עצמו מהמשך הטיפול בתיק, מן הטעם שהמערער הגיע לביתו ומסר לו מכתב ובו פרטים אישיים. המדובר באותו מכתב אשר המערער סירב להגישו לכב' השופטת רסלר-זכאי אך עתר כעת להצגתו לפנינו, עתירה שאותה דחינו לעיל. במסגרת החלטת הפסילה המליץ כב' השופט שנהב על מינוי מומחה מטעם בית המשפט לבדיקת חתימות המערער וזימון הצדדים לישיבת הוכחות נוספת להשלמת הבאת ראיות, תוך חקירת עדים חדשים (מתיק המשטרה שהוסכם על הגשתו ללא חקירות) לשם הערכת מהימנותם. לאחר ניתוב התיק לטיפולה של כב' השופטת רסלר-זכאי עתר המערער ליישומה של המלצה זו. בהחלטה מנומקת מיום 15/1/12 דחתה כב' השופטת רסלר-זכאי את הבקשה תוך שציינה, כי "לאחר שיוגשו סיכומי הצדדים וככל שאסבור כי נחוצה לי שמיעת עדות כזו או אחרת לשם השלמת מלאכת כתיבת פסה"ד, יינתנו על ידי החלטות והנחיות בהתאם".

5.בפסק דין מפורט ומנומק היטב דחתה כב' השופטת רסלר-זכאי את התביעה על יסוד חומר הראיות שהובא קודם לכן לפני כב' סגן הנשיא שנהב. ואלה עיקר קביעותיו של פסק הדין:

א.דין תביעתו של המערער נגד בנק דיסקונט להידחות ולו מהטעם, שהבנק פעל בתום לב מוחלט, בהתאם לדין, למקובל ולמצופה, כאשר רשם את המשכנתא על יסוד כתבי הסכמה חתומים על ידי בעלי הזכויות, שאושרו על ידי עו"ד אביבי (המשיב 3).

ב.יש לדחות את טענתו של המערער, לפיה זכויותיו במקרקעין נמכרו למשפחת ממן ביום 8/9/96 תמורת 165,000 דולר-ארה"ב ללא ידיעתו ותוך זיוף חתימתו על גבי מסמכי המכר. לצורך ביסוסו של ממצא זה די בעדותה של גב' ניסן, עובדת המעבדה לבדיקת מסמכים במחלקה לזיהוי פלילי במשטרת ישראל. בדומה לכך יש לקבוע, כי המערער חתם על הסכם גילרמן מיום 26/7/94 ועל כל יתר המסמכים להעברת זכויותיו לצדדים שלישיים.

ג.בהינתן שההסכם מיום 8/9/96 עם משפחת ממן, אשר המערער חתום עליו, מאזכר באופן מפורש את המשכנתא הרשומה על המקרקעין לטובת הבנק, דין התביעה נגד משיבים 1 -3, אשר הוגשה ביום 31/10/03 כמו גם דין התביעה נגד משיבים 6-4 אשר הוספו לכתב תביעה מתוקן מיום 2/3/08, להידחות אף מחמת התיישנות.

ד.בידי המערער אף לא עלה לשכנע בקיומה של הנחת הבסיס לתביעתו, לפיה הובטחו לו שלוש יחידות דיור.