ע"א 8823/16 - א' -רחמים לוי ואח' נ' אסתר זייגר ואח'

1. לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו מיום 18.10.2016 של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כבוד השופטת הלית סילש) ב-ת.א. 41760-04-16, עד להכרעה בערעור שהגישו המבקשים. במסגרת פסק הדין הורה בית המשפט המחוזי על דחייתה על הסף של התביעה שהגישו המבקשים, בשל מעשה בית-דין; וכן ניתן צו לפינוי המבקשים מהחנות שברחוב רוטשילד 22 בראשון לציון (להלן: החנות), לא יאוחר מיום 25.11.2016. עם הגשתה של הבקשה לעיכוב ביצוע, ביום 22.11.2016 הוריתי על עיכוב ארעי של הפינוי; כעת הוגשו התגובות לבקשה, ומכאן החלטתי.

רקע והליכים קודמים

2. המשיבים הם הבעלים בחנות, והמבקשים הם דיירים מוגנים שמזה שנים רבות מנהלים בחנות עסק משפחתי לממכר מוצרי חשמל (למן שנת 1981). בשנת 2009 נתגלע סכסוך בין הצדדים בנוגע לתנאי השכירות של החנות, ובחודש מאי 2010 הגישו המשיבים תביעת פינוי נגד המבקשים לבית משפט השלום בראשון לציון (ת.א. 23591-03-10, להלן: תביעת הפינוי). ביום 3.11.2011 ניתן תוקף של פסק דין להסכם בוררות שאליו הגיעו הצדדים במסגרת תביעת הפינוי, ונקבע בו כי טענות הצדדים בתביעה יועברו להכרעתו של בורר (להלן: הסכם הבוררות).

           ביום 7.7.2012 ניתן פסק הבורר. בחלקו האופרטיבי של הפסק, חייב הבורר את המבקשים לשלם למשיבים פיצוי בסך של 50,000 ש"ח בתוך 90 ימים – תוך שהוסיף וקבע כי אם לא יעשו כן במועד שנקבע, תקום זכותם של המשיבים לפנות את המבקשים מן החנות (להלן: פסק הבורר). ביום 18.6.2013 אושר פסק הבורר על ידי בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בהליך שנפתח על ידי המשיבים, וקיבל תוקף של פסק דין (ת.א. 41582-04-13).

           ביום 7.7.2013 הודיעו המשיבים למבקשים כי משלא שולם הפיצוי עד כה, לפי פסק הבורר עליהם לפנות את החנות; או אז הודיעו המבקשים למשיבים כי ברצונם לשלם פיצוי זה – ואולם המשיבים סרבו ועמדו על זכותם לפינוי המבקשים. סופו של דבר, ביום 17.7.2013 העבירו המבקשים את סכום הפיצוי לנאמנות על שם המשיבים. ביום 13.9.2013 פתחו המשיבים תיק הוצאה לפועל נגד המבקשים – שבעקבותיו נקטו המבקשים מצידם בהליך של המרצת פתיחה, שבה עתרו להצהיר על הארכתו של המועד לתשלום הפיצוי שנקבע בפסק הבורר, ולחלופין להצהיר כי יש לראות במבקשים כמי ששילמו את הפיצוי במועד (להלן: התובענה ההצהרתית). הליך זה התברר בפני בית משפט השלום בראשון לציון (הגם שהוגש מלכתחילה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד), וביום 7.7.2014 ניתן פסק-דין הדוחה את התובענה ההצהרתית (ת.א. 67729-10-13). יצוין כי במוקד ההליך עמדה פרשנותו של פסק הבורר – כאשר לטענת המבקשים יש למנות את 90 הימים שנקבעו בפסק הבורר לתשלום הפיצוי למשיבים, רק החל ממועד אישורו של הפסק על ידי בית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה כאמור את עמדת המבקשים, וקבע כי 90 הימים להסדרת התשלום נמנים ממועד מתן פסק הבורר – והמשמעות היא שהמבקשים לא שילמו את הפיצוי במסגרת הזמן שנקבעה, ועל כן קמה זכותם של המשיבים לפנות את המבקשים מן החנות.

3. המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין בתובענה ההצהרתית לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (ע"א 34393-09-14, להלן: הערעור על פסק הדין בתובענה ההצהרתית), ובמהלך דיון שנערך ביום 1.4.2015 הגיעו הצדדים להסכמה –שלפיה הערעור על פסק הדין בתובענה ההצהרתית יידחה, והמבקשים יפנו את החנות עד ליום 1.7.2016; עד לפינוי ישלמו המבקשים דמי שכירות בסכום שנקבע. ועוד הוסכם, כי במקרה של אי פינוי החנות עד למועד זה, ישלמו המבקשים למשיבים פיצוי מוסכם בסכום של 150,000 ש"ח. הסכמת הצדדים קיבלה תוקף של פסק דין כבר במהלך הדיון (להלן: פסק הדין בהסכמה).

           ואולם, ביום 13.7.2015 הגישו המבקשים למותב שדן בערעור על פסק הדין בתובענה ההצהרתית בקשה לביטול פסק הדין בהסכמה (להלן: בקשת הביטול). על פי הנטען בבקשת הביטול, עורכי הדין שהופיעו מטעם המבקשים בדיון בערעור על פסק הדין בתובענה ההצהרתית עשו כן ללא ייפוי כוח מתאים, תוך שהמבקשים 1 ו-2 כלל לא היו מודעים לקיומו של ההליך וממילא גם לא היו נוכחים בעצמם בדיון. אמנם המבקש 3 היה נוכח בדיון – ואולם על פי הנטען הוא לא הבין את שנאמר במהלכו, ולמעשה אולץ להגיע להסכמות עם הצד שכנגד. ביום 10.1.2016 נדחתה בקשת הביטול על ידי בית המשפט המחוזי, וכך נאמר בהחלטה:

"בקשה זו לביטול פסק דין נובעת מטענות שהן חיצוניות לערעור ובכך בלבד חורצות את דינה להידחות.

יתר על כן, גם לגופו של עניין אין בידינו לקבוע כי כנטען בבקשה לא היה ייפוי כוח בידי עוה"ד לייצג את המבקשים, שהרי הדברים נסתרים מיניה וביה הן מהתנהלות המבקשים לאורך כל הדרך הן מתגובת עורכי הדין (ר' במיוחד ס' 12).

לפיכך אנו דוחים את הבקשה."