השופט נ' הנדל:

1. המשיבה והמערערת שכנגד היא חברה המבצעת פרויקטים שונים בתחום הבינוי (להלן: הקבלנית). הערעור הנוכחי נסוב סביב עבודות שביצעה לבניית כביש תת-קרקעי. במהלך העבודות פרצו מי תהום לאתר הבנייה התת-קרקעי, הציפו אותו וגרמו להוצאות ולנזקים שונים. הקבלנית סבורה כי הוצאות ונזקים אלה מכוסים בפוליסת הביטוח שאותה רכשה מחברת הביטוח – היא המערערת והמשיבה שכנגד (להלן: המבטחת). המבטחת, לעומת זאת, סבורה כי כלל לא ארע מקרה ביטוח, שבהתרחשותו זכאי המוטב לתגמולי ביטוח. לפיכך, לשיטתה, אין היא חבה בתשלום ההוצאות והנזקים השונים שנגרמו לקבלנית.

בית המשפט המחוזי (ת"א 39617-03-12, כב' השופט א' שוורץ) קיבל את עמדתה העקרונית של הקבלנית, ופסק לזכותה תגמולים בגין מרבית ראשי הנזק שאותם ציינה בתביעתה. מכאן הערעור והערעור שכנגד, שבהם מלינה המבטחת על עצם אחריותה ועל גובה הנזק, ואילו הקבלנית מלינה על חלק מרכיבי תביעתה שנדחו. להלן יפורטו בתמצית עיקרי המסכת העובדתית הרלוונטיים לערעורים.

רקע וטענות הצדדים

2. בשנת 2006 החלה הקבלנית בביצוע עבודות שתכליתן שינוי הסדרי התנועה באזור הרלוונטי – סלילה כביש שחלקו עובר מתחת לפני הקרקע, לשם מניעת המפגש בין הכביש למסילת רכבת וייתור הצורך במחסום. במכרז שנערך לשם ביצוע העבודות צוין כי אמורים להיות מי תהום מתחת לפני הקרקע, באזור שבו אמורים להתבצע העבודות. בהתאם כלל המכרז דרישה לבצע עבודות שתכליתן "השפלת" מפלס מי התהום, באופן שיאפשר את ביצוע עבודות הבינוי התת קרקעיות כאשר הקרקע יבשה ממים. הקבלנית ביצעה עבודות שונות שתכליתן השפלת מפלס מי התהום. למרות זאת, באפריל 2009 החלו לפרוץ מי תהום לאתר העבודות בעקבות פגיעת כף טרקטור במעין "צינור" טבעי של מי תהום. כתוצאה מכך נדרשה הקבלנית לשאוב את מי התהום מן החפירה – פרויקט שעלותו הוערכה בדיעבד בלמעלה ממיליון ש"ח. בנובמבר 2009, לאחר שהופסקה שאיבת המים מן החפירה מתוך מגמה להמשיך ולסיים את העבודות, החלו לחלחל מים פעם נוספת לאתר הפרויקט. הפעם לא פרצו המים במרוכז מאזור אחד, אלא חלחלו דרך שכבות האיטום שהותקנו על הרצפה והקירות. כתוצאה מכך היה צורך לבצע תיקונים רבים באתר הפרויקט, שעיקרם עבודות איטום, פירוק, הריסה פינוי ובניה מחדש.

לב המחלוקת בין הצדדים הוא בשאלה האם פריצת המים לאתר העבודות היא בגדר "מקרה ביטוח" לפי החוזה שנכרת ביניהם. הקבלנית סבורה כי אירוע מעין זה כלול בפוליסה שאותה רכשה מאת המבטחת, ואילו המבטחת חולקת על עמדה זו. המבטחת ניסחה את טענותיה בשתי צורות שונות, השלובות זו בזו. לפי טענה אחת, הקבלנית נטלה על עצמה לשאוב כל מי תהום שיימצאו בקרקע, ולכן כל סיכון הקשור בפריצת מי תהום לחפירה והצורך לשאבם מוטל עליה מבלי שהדבר יעלה לכדי מקרה ביטוח. טענה שנייה מבטאת את אותה התפיסה תוך התאמתה ללשון החוזה בין הצדדים, המגדיר "מקרה ביטוח" כנזק שאינו צפוי מראש. לפי המבטחת, התרחיש של הצפת אתר העבודות במי התהום היה צפוי, ולפיכך אין הוא מכוסה על ידי הפוליסה. הקבלנית חולקת על שתי הטענות. היא סבורה כי לא הוטל עליה למנוע כל פריצה וחלחול של מי תהום באשר הם, וכי לא נצפה מראש כל תרחיש של חדירת מי תהום לחפירה, חריג ככל שיהא. באופן ספציפי, ובהתייחס לנסיבות המקרה, נטען כי מי התהום שהציפו את אתר העבודות היו מסוג מיוחד ועוצמתי, שלא היה צפוי להיות בקרקע גם לפי ההערכות המוקדמות. לפי קו זה, פעולות השאיבה והאיטום שאותן נדרש היה לבצע לפי תנאי המכרז שבו זכתה הקבלנית לא היו יכולות למנוע את חדירת מי התהום והצפת האתר.

הצדדים הביאו מומחים מתחום הגיאולוגיה, ההידרולוגיה, ההידרו-גיאולוגיה וההנדסה לשם תמיכה בעמדותיהם. כן העידו גורמים שונים מטעם הצדדים והוצגו מסמכים ותכתובות רבות מן התקופות הרלוונטיות. מטעם הקבלנית אף הוגשה חוות דעת שמאית. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המומחים מטעם הקבלנית, לפיהם מי התהום שחדרו לחפירה לא היו מהסוג שאמור היה להיות בקרקע, אלא מסוג שונה ועוצמתי הרבה יותר. עוד נקבע, על סמך ניתוח התכתובות שנערכו בין הגורמים הרלוונטיים מזמן אמת, כי לא נפל פגם בעבודות שביצעה הקבלנית לשם השפלת מי התהום, כפי שנדרשה במסגרת התחייבויותיה החוזיות. המסקנה שהסיק בית המשפט מאלה היא כי פריצת מי התהום לאתר הפרויקט לא הייתה צפויה, וכי הקבלנית לא נטלה על עצמה סיכון זה במסגרת חוזה הביטוח. בית המשפט המחוזי קיבל גם את טענות הקבלנית, לפיהן הסכום שהוצא לשם שאיבת המים שחדרו לחפירה ודמי האיטום והבינוי המחודשים עולים לכדי "נזק פיזי" – הוא הנזק המכוסה בפוליסת הביטוח. מן הצד השני, נדחתה תביעתה של הקבלנית לתשלום הוצאות מימון והוצאות בגין הפעלת אתר הפרויקט בעת תיקון נזקי ההצפה, בין היתר מן הטעם שמדובר בנזקים כלכליים שאינם מכוסים בפוליסת הביטוח. בסופו של חשבון נקבע כי על המבטחת לשלם לקבלנית תגמולי ביטוח בסך העולה על שבעה מיליון ש"ח.

3. בערעורים שלפנינו שבים הצדדים על העמדות העקרוניות שהציגו בערכאה קמא. המבטחת סבורה כי המים שפרצו לאתר העבודות לא היו בגדר תופעת טבע חריגה, וכי מכל מקום עלויות שאיבת מי התהום – בכל תרחיש שהוא, לרבות אירוע טבע חריג – הוטלו במלואן על הקבלנית במסגרת חלוקת הסיכונים בין הצדדים. בהתאם לכך נטען כי עלויות השאיבה שבהן נשאה הקבלנית אינן בגדר "נזק פיזי" ובר פיצוי לפי חוזה הביטוח. עוד נטען, בקשר לעלויות תיקון התשתיות שנדרשו בעקבות ההצפה שארעה בנובמבר 2009, כי התשתיות נבנו מלכתחילה באופן לקוי, וכי זהו מקור הנזקים שנגרמו להן, שאינם בני פיצוי. הקבלנית, מנגד, סומכת את ידיה על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי ועל הפרשנות שהעניק לחוזה הביטוח. עם זאת, בערעור שכנגד מלינה היא על דחיית תביעתה בקשר לרכיבים של הוצאות מימון ועלויות החזקת אתר הפרויקט בעת תיקון נזקי ההצפה. כן נטען כי שכר טרחת עורכי הדין שנפסק לזכותה נמוך במידה המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור.

דיון והכרעה

4. השאלה המרכזית המתעוררת בערעורים שלפנינו היא האם הנזקים שנגרמו לקבלנית מוגדרים כמקרה ביטוח לפי החוזה שנכרת בין הצדדים. שאלה זו כפולת פנים. פן אחד הוא פירוש החוזה – מהם המקרים שעולים לכדי מקרה ביטוח. פן שני הוא השאלה העובדתית: מהי הסיבה לפריצת מי התהום לאתר הפרויקט שביצעה הקבלנית? האם מדובר באירוע חריג לפי הנתונים שהיו ידועים בעת כריתת החוזה, או שמא מי התהום שחדרו לחפירה אינם אלא אותם מים שהקבלנית התחייבה "להשפיל", ושלקיומם העקרוני הייתה מודעת? נפנה לדון בשתי שאלות אלה כסדרן. קודם לכן נציין כי לנוכח מחלוקת נוספת שנפלה בין הצדדים ביחס להצפת אתר הפרויקט בנובמבר 2009, שלב זה של הדיון יתייחס לאירוע פריצת המים לאתר העבודות בחודש אפריל 2009 בלבד.

נפתח במושכלות יסוד. חוזה מבטא, בין היתר וככלל, את האופן שבו חילקו הצדדים את הסיכונים השונים ביניהם. כך בצורה מובהקת יותר ביחס לחוזה ביטוח. חוזה כזה נועד להתמודד עם חלוקת סיכונים. במסגרתו נוטלת חברת הביטוח על עצמה את הסיכון להתרחשותם של מקרי הביטוח, ואילו המבוטחת נוטלת על עצמה את הסיכון שבגרימת נזקים שאינם מכוסים על ידי הפוליסה (ע"א 8972/00‏שלזינגר נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פ''ד נז(4) 817, 843 (19.5.2003); סעיף 16(א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981). במלאכת פרשנות החוזה יש לבחון מהם הסיכונים שנטל על עצמו כל אחד מן הצדדים בענייננו. הצדדים הציגו שתי תשובות מתחרות לשאלה זו. המבטחת טוענת כי כל אירוע של הצפת מים, יהיה אשר יהיה, הוא בגדר סיכון שהקבלנית נטלה על עצמה. מנגד טוענת הקבלנית כי יש להבחין בין שני תרחישים אפשריים: הראשון עוסק בפריצת מי התהום שקיומם באתר החפירה היה ידוע, ולשם השפלתם נדרשה הקבלנית לבצע פעולות שונות. התרחיש האפשרי השני הוא הצפה על ידי מי תהום מסוג שונה, שעוצמתם רבה יותר, ושהאפשרות לקיומם בקרקע לא הוצגה ולא נדונה בעת כריתת החוזה. לטענת הקבלנית, פעולות ההשפלה והאיטום שנדרשה לבצע לפי תנאי המכרז לא התייחסו למים מסוג זה ולפיכך היא לא נטלה על עצמה את הסיכון שבפריצתם לאתר הפרויקט. אחד מעדי הקבלנית המחיש אפשרות זו באמצעות הדוגמא הציורית של מחסום שנועד למנוע מעבר כלי רכב, שנפרץ על ידי טנק.

כדי להכריע בין שתי הפרשנויות יש להידרש ללשון חוזה הביטוח ולנסיבות העניין. הכללים הפרשניים החלים על חוזי ביטוח נדונו בפסיקה ענפה של בית משפט זה. נקבעו כללים, חריגים וחריגים לחריגים. כך לדוגמא אופן יישום כלל הפירוש נגד המנסח בחוזי ביטוח. אף קיימת כתיבה אקדמית המנתחת את אופן יישום הכללים באורח ביקורתי (ראו את סקירתו המקיפה של חברי, השופט י' דנציגר בע"א 453/11 מ.ש. מוצרי אלומניום בע"מ נ' "אריה" חברה לביטוח בע"מ, פסקאות 30-26 (21.8.2013)). כפי שיובהר להלן, בענייננו אין צורך להאריך בסקירת כל הכללים וביישומם. להשקפתי, עיקר הקושי בתיק שלפנינו נעוץ דווקא בפן השני שהוצג לעיל – מהי הסיבה לפריצת מי התהום לאתר הפרויקט שביצעה הקבלנית. בהיבט של פרשנות החוזה המקרה אינו גבולי. אבהיר את עמדתי.