ע"א 4684-06-13 פלונית ואח' נ' פלוני ואח'

השופטת יהודית שבח:

ביום 8.1.2008, שבועיים לפני היום בו הייתה אמורה להינשא בשנית, ירדה המערערת עם א', בנה בן החמש, מן האוטובוס בדרכם לגן הילדים. א' ז"ל נלכד בין דלתות האוטובוס שהמשיך בנסיעה, נגרר ונהרג מול עיניה של המערערת. בנוסף לתביעת פיצויים כיורשתו של הבן המנוח, שהוסדרה מחוץ לכותלי בית המשפט, הגישה המערערת בשנת 2010 גם תביעת פיצויים עצמאית כמי שנפגעה בתאונה באופן אישי.

על דחיית תביעתה הערעור שלפנינו.

ההליך בבית משפט קמא

בתביעתה טענה המערערת כי בעת האירוע "עמדה אותה עת בסמוך והבחינה באסון המחריד המתחולל לנגד עיניה"; כי פקדה אותה "סערת נפש" עת ניסתה לטפל בבנה המוטל על הכביש; כי היא זכאית לפיצוי "בין היתר עקב היותה עדה ישירה למותו הטראגי של בנה"; וכי "האסון הכבד אשר פקד את התובעת לנגד עיניה וההבנה כי פציעתו של בנה הסתיימה במוות הותירו בתובעת נזקי נפש קשים ביותר".

בתצהיר עדות ראשית הוסיפה המערערת וטענה, תוך התנגדות המשיבים להרחבת חזית, כי השתתפה בחילוץ בנה מגלגלי האוטובוס "לאחר הדריסה במו ידי הוצאתי את א' מתחת לאוטובוס. המכנס של א' היה תפוס בגלגל האוטובוס...לאחר שהוצאתי אותו התחלתי בפעולות החייאה לבדי עד שהגיע אמבולנס", וכך נפגעה למעשה גם באופן ישיר.

בית משפט קמא מינה כמומחה רפואי את ד"ר נוח גונן, מומחה לפסיכיאטריה, אשר בחוות דעתו מיום 28.03.2011 העריך את נכותה של המערערת כתוצאה מהתאונה בשיעור של 9% לצמיתות, אף קבע כי לתובעת נכות נפשית קודמת בשיעור של 8% לצמיתות בגין תאונה קודמת שארעה לה בשנת 2003.

פסק הדין בבית משפט קמא

אף שדחה את התנגדות המשיבים להרחבת חזית, והתיר למערערת לטעון כי נכותה נובעת גם מכוח היותה "נפגע ישיר" "משהניחה בכתב תביעתה את העובדות המהוות בסיס" לטענה זו; אף שיצא מנקודת הנחה כי "ככל שיוכח כי נגרם לתובעת נזק נפשי עקב חילוץ בנה מתחת לגלגל האוטובוס – יש מקום לקבוע כי הינה בגדר נפגע ישיר"; ואף שהוסיף וקבע כי נפגע שהינו גם נפגע ישיר וגם נפגע עקיף, שנגרמה לו נכות נפשית כתוצאה מן התאונה, "יש לראות את שיעור הנכות הכולל שנגרם לנפגע בהיותו נפגע ישיר", כאשר המבטחת אינה מצליחה להוכיח מהו שיעור הנכות שיש לייחס לפגיעה הישירה ומהו שיעור הנכות שיש לייחס לפגיעה הישירה – עדיין דחה בית משפט קמא את התביעה.

בית המשפט קבע כי המערערת לא הניחה את התשתית העובדתית לטענתה כי הנכות הנפשית נגרמה לה כולה או חלקה בגין היותה נפגעת ישירה, להבדיל מהיותה נפגעת מכוח היותה נוכחת במות בנה. נקבע כי "בחינת חוות דעתו של ד"ר גונן, תצהיר התובעת, עדותה הרישומים הרפואיים המפורטים לעיל ותחשיב הנזק שהגישה התובעת מעלים כי בשום שלב לא העלתה את הטענה העובדתית כי בשל החילוץ נגרם לה נזק נפשי", וכי "המסקנה המתבקשת מהראיות שהובאו בדבר תלונות התובעת בהקשר לתאונה, שאלו התמצו במותו של בנה המנוח ולא באירוע החילוץ על ידה". בתוך כך אף ציין בית משפט קמא כי התרשמותו מהמערערת הייתה שלילית, כי היא "מניפולטיבית ומתוחכמת", וכי "אמינותה מוטלת בספק רב".

בית משפט קמא אף דחה את ניסיונה של המערערת לבוא בשעריה של הלכת אלסוחה, ולקבל פיצוי כנפגעת עקיפה, משמצא כי "אינה עונה על התנאי הרביעי, הן בשל שיעור הנכות הנמוך והן בשל אופן תפקודה", בקבלו את חוות דעתו של ד"ר גונן שלא נסתרה בחקירה נגדית, לפיה "נכותה של התובעת אינה פוגעת בכושר השתכרותה", אף שלא עלתה בקנה אחד עם עדות מעבידה לשעבר של המערערת, פרופסור סיוון.

עם זאת פסק בית משפט קמא למערערת פיצוי בגין נזק לא ממוני בסך של 17,000 ₪ לאור הנכות הזמנית שנקבעה לה ולאור אשפוזה באשפוז יום במחלקה הפסיכיאטרית במשך תקופה מסוימת, וכן סך נוסף של 3,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות.

גם המערערת וגם המשיבים לא השלימו עם פסק הדין, והגישו את הערעורים שלפנינו.

טענות המערערת

טענותיה של המערערת נפרשות על פני שתי חזיתות מרכזיות:

בחזית האחת תוקפת המערערת את דחיית תביעתה כנפגעת עקיפה, משלטענתה נכותה הנפשית הינה גבוהה באופן ניכר מזו שנקבעה לה ע"י המומחה מטעם בית המשפט. נטען כי בית משפט קמא לא נתן את המשקל הראוי לעדותו של פרופסור סיוון מבית חולים איכילוב, שהיה מעבידה בעת קרות התאונה, אף לא להתנתקויות המוכחות מהן היא סובלת, אף התעלם מכך כי בתאונה הקודמת משנת 2003 לא נקבעה לה כל נכות נפשית ומשכך יש לייחס את מלוא שיעור הנכות ( 16 בשקלול) לתאונה בלבד, באופן המקיים גם את התנאי הרביעי בהלכת אלסוחה. בתוך כך אף קובלת המערערת על סירובו של בית משפט קמא לשלוח אותה לבדיקתMMPI שהייתה מסירה לשיטתה את ענן החשדות בשאלת אמינותה.

בחזית האחרת קובלת המערערת על סירובו של בית משפט קמא להכיר בפגיעתה ככזו הנובעת מהיותה נפגעת ישירה לאור מעורבותה בפעולת החילוץ, מש"ברור הקשר הישיר בין התאונה לבין הנכות ועל כן אין צורך היה להגיע לדיון בשאלת אלסוחה". לשיטתה, אין להבדיל בין מחלץ הנפגע פגיעה גופנית לבין מחלץ הנפגע בנפשו, ואין בנמצא ראיה "עובדתית" אותה יכולה הייתה להביא על מנת להוכיח כי פגיעתה הינה ישירה ולא עקיפה, כי "זה לא בר בהוכחה".

במהלך הדיון בפנינו הרחיק בא כוחה של המערערת לכת וטען כי "קרוב נוכח הוא לעולם יהיה נפגע ישיר".