סייג נ' מנהל הארנונה עיריית תל אביב יפו

1. בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 27.9.2017 (עמ"ן 66471-01-17, השופט ש' שוחט). בית המשפט המחוזי קיבל ערעור שהגיש המבקש על החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית תל אביב-יפו (להלן: ועדת הערר) מיום 15.11.2016.

רקע והליכים קודמים

2.  המחלוקת בין הצדדים נסבה על חיובי ארנונה בסך של כ-27,000 שקלים ששלחה עיריית תל אביב-יפו (להלן: העירייה) למבקש ביחס לנכס הנמצא ברחוב התקווה בעיר (להלן: הנכס). לגרסת המבקש, דרישת התשלום ביחס לחיובים אלה נשלחה אליו בשנת 2012 כאשר הוא היה בעיצומו של הליך פשיטת רגל, ודרישת תשלום נוספת נשלחה אליו בשנת 2014 לאחר שקיבל הפטר. כבר עתה יצוין כי המבקש טוען שבמהלך השנים שעליהן נסב החיוב הנכס לא הוחזק על-ידו, אלא על ידי כונס נכסים.         
3.  ביום 6.8.2014 פנה המבקש במכתב שבו דרש כי הליכי הגבייה נגדו יבוטלו וכי רישומי החוב שלו יימחקו מן הטעם שהוא לא החזיק בנכס במועדים הרלוונטיים (להלן: הפנייה הראשונה). המכתב הופנה אל "עיריית תל אביב – לידי מנהל הארנונה" אך בפועל נשלח בפקס למנהל הגבייה של העירייה ולא למנהל הארנונה. הפנייה לא נענתה.

4.  בהמשך לכך, ביום 22.9.2014 פנה המבקש במכתב נוסף ובו ביקש כי פנייתו הראשונה תקבל מענה. גם מכתב זה הופנה אל "עיריית תל אביב - לידי מנהל הארנונה" ואף הוא נשלח באמצעות פקס.

5.  ביום 17.9.2015 פנה המבקש במכתב שלישי שמוען ל"מנהל הארנונה ולמנהל גבייה", זו הפעם במסירה אישית. ביום 25.10.2015 נענתה הפנייה האמורה על ידי נציגת אגף הגבייה בעירייה בכך שחיוביו של המבקש ביחס לנכס עומדים בעינם ועליו להסדירם.

6.  בשלב זה, הגיש המבקש ערר לוועדת הערר. ביום 15.11.2016 דחתה ועדת הערר את הערר על הסף בקבעה כי אין לראות בפנייה הראשונה של המבקש למשיב השגה שהוגשה כדין – בהתחשב בכך שנעשתה כשנתיים לאחר המועד שנקבע להגשת השגה בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר), וכן משום שנשלחה בפקס למנהל הגבייה של העירייה ולא למנהל הארנונה. ועדת הערר הוסיפה כי גם מבחינה תוכנה, הפנייה הראשונה נסבה על ביטול הליכי הגבייה, ולא על קביעת החיוב עצמו שהיא בסמכותו של מנהל הארנונה. לבסוף, ועדת הערר ציינה כי הערר שהגיש המבקש מתייחס לשנים עברו, וכי נוכח עיקרון סופיות השומה אין מקום ליתן לו להעלות טענות אלה כעת.

7.  המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטתה האמורה של ועדת הערר. המבקש טען כי היה מקום לראות בפנייה הראשונה השגה, וכי אף היה מקום לקבוע שהשגה זו התקבלה לאחר שלא נענתה בתוך 60 יום, בהתאם להסדר הקבוע בסעיף 4 לחוק הערר.

8.  בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור והורה על כך שהמשיב ידון בהשגה לגופה.

9.  בית המשפט המחוזי ציין כי אמנם הפנייה הראשונה של המבקש למשיב לא נשאה את הכותרת "השגה", אולם עיון בתוכנה מלמד שזו אכן השגה, בהתחשב בכך שהיא מעוררת באופן מפורש טענה של "אינני מחזיק". בית המשפט המחוזי הוסיף כי הגם שהפנייה לא נשלחה למנהל הארנונה ישירות, אין לדחותה מטעם זה, וכי ניתן היה לצפות מהגורם בעירייה שקיבל אותה להפנותה לגורם הנכון ואף להודיע על כך לפונה. חובה זו, כך נקבע, חלה על עובדי העירייה בהיותם עובדי ציבור ומכוח החוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1958 (להלן: חוק סדרי המינהל). במקרה דנן, הוסיף בית המשפט המחוזי, מסקנה זו מתחזקת בשים לב לכך שהפנייה מוענה באופן מפורש למנהל הארנונה, הגם שנשלחה למספר הפקס של אגף הגביה.