סיטוטאו נ' וייס שטיינר

פסק דין

1.תביעה בגין תאונת דרכים שארעה בתאריך 13.9.09 בשעת לילה, ברחוב פלימן בחיפה.

2.לטענת התובע - נהג ברכבו ועמד לעצור בסמוך לנתיב הנסיעה, במפרץ המיועד לעצירת אוטובוסים. אותה עת, הגיח לפתע, במהירות גבוהה ומופרזת, רכב נהוג ע"י הנתבע שפגע ברכבו של התובע מאחור. לרכבו של התובע נגרמו נזקים כמפורט בחוו"ד השמאי שצורפה לכתב התביעה ובתמונות שהוגשו במהלך הדיון.

3.לטענת הנתבע - נהג ברכבו ונסע בנתיב הימני מבין שלושה, באזור מת"מ בחיפה, לכיוון צפון. רכב התובע נסע בנתיב משמאלו. רכב התובע סטה במפתיע לימין מבלי שטרח לוודא כי הדרך פנויה. רכב התובע חסם את נתיב נסיעת הנתבע וגרם להתנגשות בין שני כלי הרכב. הנתבע ניסה למנוע את התאונה, בלם בלימת חירום וסטה לימין, ככל שיכול היה, אך לאור קיצור מרחק הבלימה פגע רכבו ברכב התובע. סבור הנתבע כי האחריות לאירוע רובצת לפתחו של התובע.

4.בדיון שהתקיים בפניי העידו התובע והנתבע.

הוברר כי קיימת מחלוקת אודות מקום ההתרחשות. לטענת התובע, האירוע התרחש בסמוך למפרץ עצירת האוטובוסים, ואילו לטענת הנתבע, האירוע התרחש לאחר אי תנועה מסומן העוקב את מפרץ העצירה.

התובע העיד, כי באופן פתאומי הבחין בבני משפחתו העומדים בתחנת האוטובוס וביקש לעצור לידם. בשלב זה פגע ברכבו רכב הנתבע.

הנתבע העיד, כי התובע הסיט את רכבו באופן פתאומי מן הנתיב שמשמאלו לנתיב נסיעתו שלו וביקש להמשיך ולהסיט רכבו לנתיב ימני המשתלב בנתיב הנסיעה העיקרי. הנתבע הסביר, כי על מנת למנוע את הפגיעה הסיט את רכבו מעבר לאי התנועה המסומן ולפיכך פגעה הפינה השמאלית קדמית של רכבו בפינה הימנית אחורית של רכב התובע.

5.נטל ההוכחה בדוננו מוטל על התובע.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובצרופותיהם, לרבות במסמכים ובתמונות שהוגשו במהלך הדיון, לאחר שהקשבתי לגרסאות התובע והנתבע והתרשמתי משניהם באופן בלתי אמצעי, לאחר ששקלתי את כלל טענות הצדדים לא מצאתי נימוק ממשי המצדיק להעדיף את גרסת התובע על פני גרסת הנתבע.

הפגיעות בשני הרכבים מתיישבות עם גרסת הנתבע לא פחות מאשר עם גרסת התובע.

על פי דברי התובע הבחין בבני משפחה אשר עמדו בתחנת אוטובוס סמוכה ואלו אף חזו באירוע, אלא שהתובע לא טרח לזמנם לעדות.

כן העיד התובע, כי זיהה את בני משפחתו באופן פתאומי וביקש להסיט רכבו לעבר מפרץ עצירת האוטובוסים, גרסה העולה בקנה אחד עם גרסת הנתבע לפיה סטה רכב התובע באופן פתאומי לנתיבו.

למעלה מכך, איני סבור, כי התובע היה רשאי מלכתחילה לעצור במפרץ המיועד לתחנת אוטובוס, וככל שביקש לעשות זאת, על פי הנראה לא עשה זאת בזהירות המתבקשת.

ראו לענין זה גם תקנה 72 (א)(12) לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961.