סיט נ' מדינת ישראל

החלטה

הבקשה וטיעוני הצדדים

לפני בקשה לביטול פסילתו המנהלית של המבקש מלנהוג למשך 30 ימים, לאחר שנתפס נוהג במהירות של 147 קמ"ש במקום 90 קמ"ש, עבירה מיום 23.3.13.

לטענת המבקש לא קיימות ראיות לכאורה להוכחת עובדות כתב האישום. טען כנגד אמינותו של מכשיר הדבורה וכן טען כי המכשיר הופעל במקרה זה בניגוד לנהלים ולפסיקה הרלוונטית. בנוסף טען כי לא קיימת עילת פסילה בעניינו מפאת היעדר מסוכנות והפנה לנסיבותיו האישיות ונזקקותו לרישיונו לצורך פרנסתו וניהול ביתו. בנסיבות אלו ביקש לבטל את הפסילה המנהלית ולחילופין להסתפק בפסילה בה היה נתון עד היום.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה קיימות ראיות לכאורה להוכחת עובדות כתב האישום. אשר למסוכנותו של המבקש, טענה כי זו נלמדת מהמהירות הגבוהה בה נהג.

דיון והכרעה

ראיות לכאורה

לאחר שעיינתי בחומר החקירה ושקלתי טענתו הצדדים, שוכנעתי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת עובדות כתב האישום. כל טענותיו של המבקש ללא יוצא מן הכלל, דינן להתברר במסגרת שמיעת התיק העיקרי.

בנסיבות המקרה ציין מפעיל הדבורה כי רכבו של המבקש נסע בנתיב השמאלי, נקלט במהירות של 152 קמ"ש וננעל כעבור 3 ש' במהירות של 152 קמ"ש. השוטר נסע אחריו כשהוא צמוד אליו ועצר אותו בהמשך הדרך. לטענת המבקש יש בעובדה שנקלט במהירות של 150 קמ"ש וננעל במהירות שונה (152 קמ"ש) כדי ללמד על מדידה בלתי תקינה המנוגדת לנהלי הפעלת מכשיר הדבורה. מנהלי ההפעלה אותם צירף המבקש עצמו, עולה על המפעיל להמתין כ- 3 ש' מרגע הופעת מהירות מסוימת בחלון המטרה בטרם נעילתה ולוודא כי המהירות הנמדדת בחלון יציבה בתחום +/- 3 קמ"ש.

מטופס זיכרון הדברים להפעלת מכשיר הדבורה עולה כי פעולה זו בוצעה כראוי (סעיף 7 ב' לטופס) והמהירות היתה יציבה בתחום הנ"ל.

כך גם לא מצאתי ממש בטענת המבקש לפיה ייתכן ונמדד רכב אחר. מדובר במדידה באור יום מלא כאשר מפעיל הדבורה ציין מפורשות כי רכבו של המבקש היה בודד ונשמר עמו קשר עין רצוף מרגע המדידה ועד לעצירתו.

אשר לטענת המבקש לפיה לא הוכח "ניקיון" ממטרות ברדיוס של 50 מ' סביב רכבו ברגע המדידה , הרי שמפעיל הדבורה ציין כי לא היו כל מטרות נוספות מלבד רכבו של המבקש. בכל הנוגע לרדיוס המדויק, הדברים יתבררו במהלך שמיעת התיק העיקרי וכך גם ביחס לטענת המבקש לפיה לא נשללה האפשרות לפיה תוואי השטח שמימינו (שדה חרוש) מאפשר תנועת רכבים.

אשר לטענת המבקש לפיה היו במקום רכבים נוספים והתנועה היתה עמוסה באותו היום, הרי שלא הוגש כל תצהיר מטעם המבקש לתמיכה בטענה זו והמבקש עצמו לא התייצב לדיון, כך שגרסת השוטר לפיה רכבו של המבקש היה בודד, לא נסתרה אף לא לכאורה.

מעבר לנדרש, יצוין כי המבקש עצמו לא כפר במהירות שיוחסה לו במועד האירוע וכדבריו: "לא שמתי לב, אני בדרך כלל נוסע זהיר". ובמסגרת השימוע מסר: "היית בהלם אני נהג זהיר, אשתי בהריון ואני לא רגיל למהירות הזו..." .

לאור כל האמור לעיל אני קובע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת עובדות כתב האישום.

שאלת מסוכנותו של המבקש

המבקש נתפס נוהג במהירות הגבוהה באופן משמעותי מהמהירות המותרת במקום (147 קמ"ש במקום 90 קמ"ש) ויש בנהיגתו זו כדי להוות סכנה לציבור המשתמשים בדרך ולמבקש עצמו.

עם זאת, לא ניתן להתעלם מעברו התעבורתי המקל עד מאוד. המבקש נוהג משנת 1992 ולחובתו 3 הרשעות בלבד מסוג ברירת קנס, האחרונה משנת 2000.

בנסיבות אלו, ובפרט לאור העובדה שמזה 13 שנה המבקש לא ביצע כל עבירת תעבורה ומעולם לא היה מעורב בעבירת מהירות, אני סבור כי ראוי לקצר את תקופת הפסילה המנהלית.

לאור כל האמור לעיל, אני מורה על קיצור תקופת הפסילה המנהלית באופן שתעמוד על 20 ימים במקום 30 ימים, זאת, מתוך הכרה כי די בתקופה זו כדי ל"צנן" את המבקש שעד לאירוע שבנדון לא נפסל מעולם ונהג בזהירות.