סיגלוב נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.בפניי ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק") על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 24.5.2011. הוועדה קבעה כי לא חלה החמרה במצבה הרפואי של המערערת.

התשתית העובדתית:

2.המערערת, ילידת 1946, הוכרה כנפגעת בעבודה על-ידי המל"ל ביום 10.12.2006 באצבעות הידיים ובאגודלים (מחלת מקצוע).

3.עקב החמרה במצבה הרפואי הגישה המערערת ביום 19.10.2010 בקשה לדיון מחדש לפי תקנה 36 לתקנות בדבר קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה.

4.הוועדה הרפואית לעררים בישיבתה מיום 24.5.2011 קבעה כי לא חלה החמרה במצבה הרפואי. את החלטה נימקה, כדלקמן:

"מדובר בשינויים על רקע דגנרטיבי שפגעו באופן דיפוזי בכל מפרקי הגוף, גם בכפות הרגליים והברכיים, אזורים איתן אינה משתמשת לביצוע עיסויים. לדעת הוועדה מדובר בשינויים דגנרטיביים המתאימים לגילה. הועדה עיינה .... של פרופ' אנגל מפ 3/06 בה אין התייחסות לעניין המקצוע. אין החמרה"

על החלטה זו הוגש הערעור שבפני.

טענות הצדדים:

5.לטענת המערערת, היא צירפה לבקשתה לבדיקה מחדש מכתב אורטופד פרופ' יואל אנגל מיום 16.3.2006, כאשר ממכתבו עולה כי למערערת קיימת הגבלה ניכרת של טווחי התנועה בכתפיים וכי בדיקות האולטראסונד מלמדות על שינויים בשרוול המסובב משמאל והסתיידות באזור גיד הסופרהספינטוס. כמו כן המערערת צירפה חוות דעת נוירולוגית ד"ר טרבס מיום 26.2.2009 אשר קבע כי התמונה אינה יכולה להיות מחלה מקצועית שהופיעה רק מספר חודשים לאחר התחלת עבודתה כמסג'יסטית דבר אשר אינו מתיישב עם מסמכו הרפואי של ד"ר דרור והמראה כי המערערת התלוננה משנת 2004 על כאבים אלו כאשר את עבודתה כמסגי'סטית החלה בשנת 1999. בנוסף צירפה המערערת מכתב מאורתופד ד"ר דרור מיום 15.8.2010, ממנו עולה כי המערערת מתלוננת משנת 2005 על כאבים והגבלת תנועות בשתי הכתפיים והמרפקים. בבדיקת אולטרא סאונד שנערכה בשנת 2005 נמצאו סימנים דלקתיים כרוניים בגידי שתי הכתפיים. ב- 2006 ציין ד"ר דרור כי ישנם סימני נזק של עצב אולנרי מרפק שמאל. ב – 2006 בוצע מיפוי עצמות המראה שינויים ניווניים בע"ש צווארי, מותני, כתפיים ומרפקים. ב – 2008 מציין ד"ר דרור כי יש הגבלת תנועות של שתי הכתפיים וב – 2010 מציין ד"ר דרור כי יש החמרה בכאבים במפרקי גפיים עליונות וישנם כאבים בכתפיים, מרפקים, שורשי כפות הידיים והאצבעות וכאבי ברכיים.

6.הוועדה התעלמה מטענות המערערת לעניין החמרה בכתפיים ולא התייחסה לתלונותיה של המערערת למרות המסמכים הרפואיים שעמדו בפניה על כך שחלה החמרה במצבה הרפואי בהשוואה לוועדה הרפואית הקודמת. הוועדה התעלמה ממכתבו של פרופ' אנג'ל מיום 16.3.2006, התעלמה ממכתבו של ד"ר דרור מיום 15.8.2010 והחלטת הוועדה לפיה מדובר בשינויים דגנרטיביים המתאימים לגילה אינה מתיישבת עם המסמכים הרפואיים אשר הוצגו בפניה. המערערת מציינת כי היא עובדת כמסג'יסטית החל משנת 1999 בממוצע 12 שעות ביום ונדרשת לבצע את עבודתה בעמידה, ומכאן שהנחת היסוד של הוועדה עליה השתיתה את החלט שגוייה.

7.אשר על כן מבקשת המערערת להחזיר את עניינה לוועדה הרפואית, בהרכב שונה, על מנת שתשקול שוב האם חלה החמרה במצבה הרפואי.

8.לטענת המשיב, החלטת הוועדה מפורטת ומנומקת וניתנה לאחר שהוועדה שמעה את טענותיה של המערערת, בדקה אותה, עיינה במסמכים הרפואיים שעמדו בפניה לרבות בדיקת US כתפיים מ- 1.9.08 שם נרשם הסתיידות בכתף ימין ושמאל אך אין קרע. המשיב מפנה את בית הדין לפירוט הבדיקה וטווחי התנועות. מעבר לכך הוועדה מסבירה כי מדובר בשינויים על רקע דגנרטיבי שפגעו באופן דיפוזי בכל מפרקי הגוף, גם בכפות רגליים וברכיים באזורים איתם לא השתמשה לביצוע העיסויים. הוועדה מוסיפה כי מדובר בשינויים דגנרטיביים המתאימים לגילה.

ההלכה היא כי החלטת וועדה רפואית אם יש לזקוף ביחס לבדיקות רפואיות ו/או החמרה כתוצאה מתאונה שהוכרה או לחשבון התפתחות טבעית של מחלה המחמירה עם הזמן היא קביעה רפואית ביסודה שאינה נושא לערעור (דב"ע נ"ז 71/01 שלמה דלויה נ' המוסד, כרך ל"א עמ' 152).

9.לאור כל זאת, סבור המשיב שיש לדחות את הערעור.

דיון והכרעה

10.אקדים ואציין כי דין הערעור להתקבל. להלן אפרט את נימוקי הכרעתי.

11.הלכה פסוקה וידועה היא בית הדין מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים רק בשאלות משפטיות. כבר נקבע, כי במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל (ארצי) 10014/98 יצחק הוד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)). עוד נקבע כי קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלוונטיים הן קביעות רפואיות מובהקות הנמצאות בתחום סמכותה הבלעדית של הוועדה ובית הדין אינו מוסמך להתערב בהן (עב"ל (ארצי) 217/06 יוסף בן צבי – המוסד לביטוח לאומי, (לא פורסם, 22.6.2006)).

12.בנוסף יצוין כי אחת מהחובות המוטלת על הוועדה הרפואית לעררים, בהיותה גוף מעין שיפוטי היא חובת ההנמקה על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (דב"ע (ארצי) ם/1318-01 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60). אשר לחובת ההנמקה, עליה להיות ברורה ומפורשת אשר ממנה ילמד לא רק רופא אחר את הלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם בית הדין יוכל לעשות זאת ולבחון האם הועדה נתנה פירוש נכון לחוק" (דב"ע (ארצי) מג/1356 – 01 לביא – המוסד לביטוח לאומי , פד"ע יז 130).

13.בענייננו, בפני הוועדה עמדה חוות דעת נוירולוגית – ד"ר טרבס מיום 26.2.209 (סעיף 12 לפרוטוקול), אך מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה כי אין התייחסות למסמך זה מצד חברי הוועדה. כמו כן, המערערת צירפה לכתב הערעור סיכום רפואי – ד"ר דרור מיום 15.8.2010 המפרט באריכות את "ההסטוריה הרפואית" של המערערת ובין היתר מציין החמרות רבות במצב הכתפיים, היידים, המרפקים לאורך השנים. אמנם אין המדובר בחוות דעת אולם אני סבורה שעל הוועדה להתייחס למסמך זה המסכם, כאמור, את כל תלונותיה של המערערת לאורך השנים.