סטצנקו נ' בית המשפט המחוזי מרכז – לוד ואח'

השופטת ע' ברון:

1. לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים מיום 14.3.2017 (עת"א 57516-01-17, כבוד הנשיא א' טל, השופטת ז' בוסתן והשופט ד"ר ש' בורנשטין). בפסק הדין ביטל בית המשפט המחוזי את החלטת ועדת השחרורים הפועלת מכוח חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי או החוק) – שהורתה ביום 19.1.2017 על שחרורו המוקדם של המבקש ממאסר בתנאים שנקבעו בתכנית מאת הרשות לשיקום האסיר (להלן: רש"א) ובתנאים שהוסיפה הוועדה.

עסקינן במקרה יוצא דופן מבחינת כברת הדרך השיקומית שעבר המבקש בין כתלי בית הסוהר, לאחר שנדון ל-13 שנות מאסר בגין הריגה. בעת מעצרו היה המבקש מכור לסמים קשים, התגורר ברחוב, לא ידע קרוא וכתוב בעברית ואף לא דיבר את השפה, ומימן את התמכרותו באמצעות גניבות. במהלך המאסר נגמל המבקש מסמים, שולב במספר תכניות טיפוליות שאותן סיים בהצלחה, למד עברית, פיתח כישורי תעסוקה, ויצא לחופשות ללא תנאים מגבילים. ועדת השחרורים קבעה כי על יסוד כל האמור המבקש ראוי לשחרור על תנאי; ואולם בית המשפט המחוזי סבר כי לא ניתן להורות על שחרורו של המבקש – וזאת לנוכח התרשמותו כי המבקש לא עשה כל שביכולתו על מנת לעמוד בתשלום הפיצוי שנפסק בגזר דינו לטובת אמו של קורבן העבירה. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו, המתמקדת אפוא בשאלה אם ניתן להציב את תשלום הפיצוי לקורבן העבירה כ"שיקול על" או "תנאי סף" לשחרור על תנאי ממאסר.

רקע עובדתי והחלטת ועדת השחרורים

2. המבקש הורשע על פי הודאתו בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעבירת הריגה, במסגרת הסדר טיעון ללא הסכמה לעניין העונש (פ"ח 1109/06). מגזר הדין מיום 28.11.2007 עולה כי המבקש והמנוח התגוררו בגן ציבורי וצרכו סמים. באחד הימים התפתח ביניהם ויכוח בנוגע לכסף לרכישת סם, שבמהלכו המנוח הניף ידו לעבר המבקש – שאיבד שיווי משקל ונפל לארץ. אז המבקש הרים מן הקרקע שבר מרצפת והלם בה בראשו של המנוח מספר פעמים, עד שגרם למותו. לאחר מכן נטל המבקש 170 ש"ח מארנקו של המנוח, החביא את גופתו בין השיחים ועזב את המקום. המבקש נדון ל-13 שנות מאסר בפועל (מעת מעצרו); שנתיים מאסר על תנאי לריצוי אם יעבור עבירת אלימות תוך 3 שנים מעת שחרורו; וחויב בפיצוי אמו של המנוח בסכום של 50,000 ש"ח (להלן: הפיצוי). ערעור שהגיש המבקש על גזר הדין נדחה (ע"פ 10832/07 סטצנקו נ' מדינת ישראל(6.4.2010)).

מועד שחרורו של המבקש ממאסר מלא נקבע ליום 29.8.2019, ומועד "שני שליש" המאסר חל ביום 14.3.2014. ביום 6.11.2014 קיימה ועדת השחרורים דיון ראשון בעניינו של המבקש, ומאז ובמשך כשנתיים נערכו כ- 10 ישיבות לפני הוועדה, כאשר במרוצת הזמן הושלמו הליכי טיפול; התקבלו חוות דעת מגורמי האבחון והשיקום; הוכנה תכנית שיקומית על ידי רש"א; ונעשו פניות אל המרכז לגביית קנסות, בנוגע לתשלום הפיצוי.

אבחון פסיכולוגי שנערך למבקש בחודש אפריל 2015 (להלן: האבחון), מלמד כי המבקש (יליד 1977) עלה לישראל בגיל 21 מברית המועצות עם אמו ואחותו. ילדותו מתוארת כנורמטיבית, הוא למד בבית ספר והמשיך לאוניברסיטה ללימודי פסיכולוגיה ופדגוגיה. בשלב מסוים חלה התדרדרות ביחסים המשפחתיים, כאשר אביו של המבקש התמכר לאלכוהול ונקט באלימות כלפי האם. לפי המתואר באבחון באותה תקופה המבקש עשה שימוש בסמים, ולאחר שעלה לארץ וחווה קשיים בתחום התעסוקתי התמכרותו החריפה. בישראל המבקש החל לעשות שימוש בהרואין, ולפרוץ למכוניות כדי לממן את ההתמכרות. אמו לא הסכימה שיתגורר בבית כל עוד הוא מכור לסמים – שאז הפך לדר רחוב.   

3. מן הראוי להקדיש מספר מילים למסלול השיקומי שעבר המבקש במהלך תקופת מאסרו. למן חודש יולי 2011 ועד לחודש מרץ 2013 עבר המבקש גמילה מסמים במסגרת "פרויקט הבשורה" בכלא אילון, תכנית שכללה השתתפות בהליכים טיפוליים – קבוצתיים ופרטניים. בסיום הגמילה הוא נמצא מתאים לשיקום בכלא, ובמשך כשלוש שנים שהה באגף השיקום הקבוצתי. לאחר מכן, ועד היום, המבקש משולב באגף שיקום פרטני – שהוא הגבוה ביותר במדרג האגפי הקיים בשירות בתי הסוהר מבחינת רמת השיקום, ובמסגרתו מתאפשרת השתלבות הדרגתית של אסירים בקהילה, תוך שהם נדרשים לתכנון וניהול אורח חיים ולקיחת אחריות אישית, והכל במסגרת מגינה ותומכת. בתוך כך, החל מחודש אוגוסט 2016 המבקש יוצא מידי יום לעבודה מחוץ לכותלי הכלא, ללא ליווי או פיקוח, ושב בשעות הערב. במהלך השנים התנהגותו היתה ללא רבב, והוא יצא לעשרות חופשות ללא כל הפרה או חריגה מתנאים. מאז החל לשהות באגף השיקום הפרטני יוצא המבקש בכל חודש לחופשה בת 96 שעות, ללא תנאים מגבילים (למעט חתימת ערב).

          מהחלטת ועדת השחרורים עולה כי מדובר בהליך שיקומי מרשים ביותר. הוועדה ציינה כי גורמי הטיפול מטעם שב"ס גומרים עליו את ההלל, וכי ניתן לצפות שהוא ימשיך את דרכו השיקומית והטיפולית בהצלחה גם לאחר שחרורו. יש לבאר כי באבחון הוערכה המסוכנות הנשקפת מן המבקש בקצה הנמוך של הטווח הבינוני – ואולם ניכר כי כך בעיקר בשל "גורמים היסטוריים" כלשון האבחון, כדוגמת חומרת העבירה שביצע וההתמכרות הקשה והממושכת לסמים שבעברו. עוד עולה מן האבחון תמונה מורכבת לגבי אישיותו של המבקש – הכוללת קווים אנטי סוציאליים, סימפטומים דיכאוניים ונטייה לצמצום רגשי. עם זאת צוין באבחון כי "הנבדק מצליח לתפקד בצורה גבוהה תחת מסגרת המאסר, שומר על ניקיון מסמים מזה זמן רב, וכן נראה כי הצליח לרכוש תובנה במסגרת הטיפולים שעבר. הנ"ל מצביעים גם על היכולת שלו לתפקד ביעילות ולממש את יכולותיו תחת מסגרת טיפולית ומובנית". לאחר שבחנה את החומר שהוצג לפניה, ועדת השחרורים הגיעה לכלל מסקנה כי המבקש אינו מהווה עוד סכנה לציבור; והמשיב בטיעוניו אינו חולק עוד על קביעה זו.