סטיל נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.לפני ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 על החלטת וועדה רפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 5.2.2013. הוועדה קבעה 10% נכות בגין התאונה משנת 2010 ובניכוי מצב קודם בשיעור 10% וסה"כ 0% נכות.

2.התשתית העובדתית

א.המערערת ילידת 1989.

ב.ביום 20.1.08 נפגעה המערערת בתאונת עבודה בברך רגל שמאל (להלן: התאונה הראשונה).

ג.ביום 22.5.11 נקבעה למערערת נכות צמיתה בגין התאונה הראשונה בשיעור 10% בגין פגיעה בברך שמאל, לפי סעיף ליקוי 48 (2)(ז)(1).

ד.ביום 1.6.10 נפגעה המערערת בתאונת דרכים נוספת אשר הוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה. המערערת נחבלה בחלקי גוף שונים, לרבות בברך שמאל (להלן: התאונה השנייה).

ה.ועדה מדרג ראשון קבעה למערערת בגין התאונה השנייה נכות צמיתה בשיעור 10% בגין הפגיעה בברך שמאל אולם קבעה שיש לנכות 10% מהנכות בגין מצב קודם (כלומר, הנכות שנקבעה למערערת בגין התאונה הראשונה). על החלטה זו הגישה המערערת ערר לוועדה הרפואית לעררים (להלן: הוועדה).

ו.ביום 12.6.12 קיבלה הוועדה את הערר וקבעה שנכותה של המערערת בעקבות התאונה השנייה עומדת על 10% לפי סעיף 35 (1)(ב).

הוועדה קבעה בהחלטתה כך:

"לא הוצאו לוועדה תיקים קודמים לגבי אחוזי הנכות שנקבעו עבור תאונות ב-2008 ו-2009 ולכן הוועדה אינה מבצעת חשבון עובר ושב".

ז.על החלטת הוועדה הוגש ערעור לבית הדין מטעם המל"ל (תיק בל 49546-07-12) במסגרתו טען המל"ל כי הוועדה טעתה שעה שלא הפחיתה אחוזי נכות בגין מצב קודם עקב התאונה הראשונה.

ביום 25.11.12 ניתן פסק דין על ידי כב' השופטת רוית צדיק (להלן: פסק הדין) ונקבע כדלקמן:

"התיק יוחזר לוועדה הרפואית לעררים אשר תבחן את החומר הרפואי בנוגע למצבה הרפואי הקודם של המשיבה. הוועדה תשקול האם קיים מקום לנכות מאחוזי הנכות בגין מצב קודם.

יובהר כי על פי ההלכה הפסוקה, רק אם אובחנו ממצאים מוכחים קודמים לתאונת העבודה, התואמים סעיף מסעיפי הליקוי תהא הוועדה רשאית לנכות מאחוזי הנכות בגין מצב קודם (ראו : דב"ע נז/33-01 יעקבי - המל"ל עבודה ארצי לא(1) ,26, דב"ע נז/01-6 קנסטיני - המל"ל עבודה ארצי לא (1), 44, 45).

הוועדה תנמק ותפרט החלטתה".

ח.בעקבות פסק הדין התכנסה הוועדה בשנית ביום 5.3.13 על מנת לדון בעניינה של המערערת. הוועדה קבעה שיש לנכות 10% בגין מצב קודם בגין התאונה משנת 2008. את החלטתה נימקה, כדלקמן:

"הועדה עיינה בפס"ד 25.11.12. בבדיקתה בתאריך 12.6.12 לא מצאה הועדה כל עדות לסימנים מובהקים של פגיעה מנסקאלית – מבחן מקמרי היה שלילי, הרגישות היתה באזור MFC טווח תנועות היישור היה מלא ולא היתה כל פגיעה בנעילה של הברך שיכולה להיות סימן מובהק לנזק מיניסקאלי. מסקנותיה של ועדה מדרג ראשון בבדיקה אותה ... 22.5.2011 מתאונה קודמת מ 2008 אבחנה זו מבוססת על רגישות בסדק מרפקי סימן מקמרי חיובי ממצאים שהועדה נוכחית לא מצאה בבדיקתה. לפיכך לדעת הועדה מאחר ונראה לוועדה שלא היתה פגיעה מיניסקאלית חד משמעית על אף שוועדה מ 2011 נתנה סעיף ליקוי 48 (2) ז הועדה בדעה שמצבה בעת בדיקתה ב 2012 העלתה סימנים דומים למתיחה של MCL ללא אי יציבות סימנים הדומים במיקומם גם לנזק מיניסקאלי. לפיכך לדעת הועדה זה ענין של סמנטיקה משפטית אם מדובר 10% עפי 48 (ב) זI או 35 (1) ב.

לפיכך גם הועדה בדעה שיש לנכות 10% בגין מצב קודם בגין תאונה ב 2008 לפי 48 (2) ז I. יש לציין שמאחר התאונה ב 2008 על אף אבחנה קלינית של נזק מנסקאלי אין לכך כל תימוכין בבדיקה ארטרוסקופיה אבחנתית"

על החלטה זו הוגש הערעור שבפני.