סומארו נ' משרד הפנים

החלטה

בפניי בקשה לפטור מאגרה.

לטענת ב"כ המבקש, המבקש הנו אזרח חוף השנהב ששהה עד לאחרונה בישראל כדין. המבקש אובחן כסובל ממחלת האיידס, והנו מטופל בארץ וזקוק להמשך טיפול להצלת חייו. לדבריו, הרחקתו מן הארץ, משולה לגזר דין מוות עבורו, שכן הוא לא יוכל לקבל בארץ מוצאו, טיפול מתאים. לטענתו, המבקש נדרש באופן תדיר לבדיקות, לטיפולים ולנטילת תרופות על בסיס יום יומי, כשהדבר מהווה הוצאה כספית ניכרת עבורו וזאת בייחוד כשהמבקש אינו עובד באופן סדיר. ב"כ המבקש מציין שהמבקש נתמך עד היום בעזרתם של עמותת רופאים לזכויות אדם והוועד למלחמה באיידס לשם הספקת תרופותיו ולמימון בדיקותיו, אולם, לארגונים אלו, אין אפשרות לממן את טיפוליו באופן מלא ולכן המבקש נדרש לממנם בעצמו. ב"כ המבקש מוסיף שמתוקף מעמדו הארעי של המבקש, אין הוא אוחז באשרה ומשתכר מעבודות מזדמנות המספיקות למחייתו הבסיסית. בחודשים בהם עבד השתכר בין 2,000 ל-3,000 ₪ ומטבע הדברים, לא קיבל תלושי שכר ממעסיקיו. ב"כ המבקש טוען כי למבקש הוצאות מחייה חודשיות בגין שכירת דירת חדר בסך של 1,500 ₪, חשבונות שוטפים בסך של כ-350 ₪ והוצאות מזון ושתייה בסך של כ-250 ₪. לטענתו, המבקש לא שילם שכר טרחה עבור הטיפול המשפטי, לרבות בעד הגשת העתירה ואין ידו משגת לדבר. כמו כן, נטען כי למבקש אין רכוש, חסכונות או חשבון בנק והוא שוהה בארץ בגפו וללא קרובים היכולים לסייע לו. לדעת ב"כ המבקש, לעתירה סיכויים טובים להתקבל, שכן ההחלטה שניתנה ע"י המשיב הייתה בניגוד לדין וזאת נוכח מצבו הרפואי החמור של המבקש והמסמכים הרפואיים המעידים על נחיצותו של המשך הטיפול הרפואי. לטענתו, אין מדובר בהליכי סרק אלא עניין של חיים ומוות, נוכח מחלתו ולאור הידיעה שבארץ מוצאו לא יוכל המבקש לקבל טיפול ראוי. לחילופין, מתבקש בית המשפט להפחית את האגרה וליתן ארכה לתשלומה מבלי לעכב את הדיון בבקשה לצו שנועד למנוע את הרחקתו ו/או מעצרו של המבקש.

לטענה ב"כ המשיבה, לפי תקנה 14(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: "התקנות") יש לצרף לבקשה "תצהיר שיפרט בו את רכושו... ומקורות הכנסתו בששת החודשים שקדמו לתאריך הבקשה". לטענתו, המבקש לא פרס תשתית עובדתית מלאה ועדכנית ביותר בדבר מצבו הכלכלי והסתפק במספר מועט של קבלות בגין טיפולים ובדיקות שנאלץ לממן. לדבריו, תצהירו של המבקש אינו ברור ואינו מפורט כנדרש לפי תקנה 14(א) לתקנות. לדידו, ההחלטה שניתנה בענייננו של המבקשת נעשתה בהתאם לכללים והייתה סבירה וראויה ואין להתערב בה.

ב"כ המבקש טוען בתגובה, שלא ניתן להתעלם מהרקע הפרטני של המבקש בהיותו עד לא מזמן, מבקש מקלט שחוסה תחת ההגנה הזמנית לנתיני חוף השנהב, שנמצא בתחתית הסולם החברתי מבחינת מעמדו והן מבחינת ההיבט הכלכלי. לדבריו, לא הייתה לו עבודה מסודרת ולא ניתנו לו תלושי שכר ולכן לא ראוי לדקדק על קוצו של יוד עם המבקש. לטענתו, יש במחלת המבקש כדי להוות אינדיקציה נוספת להעדר יכולתו הכלכלית של המבקש, המכבידה על שגרת חייו, פיזית וכלכלית. כמו כן, לטענתו, ב"כ המשיבה לא התייחס לסיכויי העתירה, וכי בימים האחרונים התברר שחוות הדעת עליה התבססה המשיבה כשדחתה את בקשת המבקש, כלל אינה בתוקף. יתר על כן, המשיבה אף התעלמה מהעובדה שמשרדו של ב"כ המבקש מייצג את המבקש "פרו בונו".

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל חלקית.

תקנה 14 לתקנות בתי המשפט (אגרות) התשס"ז-2007 (להלן: "תקנות האגרות") קובעת כי במניין שיקוליו ליתן פטור מתשלום אגרה ישקול בית המשפט שני מבחנים עיקריים: (א) האם אין ביכולתו של המבקש לשלם את האגרה; (ב) האם ההליך מגלה עילה (בשג"ץ 7997/05 דניאלי נ' פרקליטות המדינה, 15.1.06).

בענייננו, חרף העובדה, שלטענת ב"כ המבקש, אין באפשרותו להציג בפני בית המשפט תלושי משכורת או תדפיסי בנק נוכח מעמדו של המבקש, הרי שבעצם העובדה שהמבקש מצליח לממן את שכר דירתו ולשלם בעד הוצאות מחייתו וחשבונותיו השוטפים יש כדי להצביע על כך שהמבקש איננו נעדר יכולת כלכלית לחלוטין, וכי יהיו מקורות הכנסותיו אשר יהיו, נראה שיש בהם כדי לספק את מחייתו של המבקש.

יחד עם זאת, מעיון בחומר שהונח בפניי, ניכר כי מצבו הרפואי והכלכלי של המבקש אינו מן המשופרים, ובנסיבות אלו, לאור מהות ההליך, מיהות הצדדים, ונוכח שיעור האגרה הנוהג (ראה בשג"ץ 3320/11 ד"ר צבי אורי מעוז נ' הנהלת בתי המשפט (11.5.11), הנני סבור שיש להפחית את האגרה ולהעמידה על סך של 500 ₪ בלבד.

המבקש ישלם את האגרה, כאמור לעיל, בתוך 14 ימים, שאם לא כן, ההליך יימחק ללא התראה נוספת.

ניתנה היום, ב' תמוז תשע"ג, 10 יוני 2013, בהעדר הצדדים.

ראובן שמיע, רשם התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: