ת"א
בית המשפט המחוזי חיפה
|
585-06
26/07/2010
|
בפני השופט:
עודד גרשון
|
| - נגד - |
התובע:
סוידאן תייסיר
|
הנתבע:
1. משרד הבטחון
2. קיפר איגור בן יורי
|
| פסק-דין |
פסק דין
1.פתח דבר
התובע הוא יליד שנת 1975 ותושב הכפר ערב אל עראמשה. הוא נפגע ביום 3.6.00, סמוך לאחר נסיגת צה"ל מלבנון, מכדור שנורה מנשקו של חייל צה"ל.
בתביעה שלפני עותר התובע לחייב את הנתבעים, מדינת ישראל – משרד הבטחון, ואיגור קיפר (להלן – "איגור" או "הנתבע מס' 2"), מי שהיה חייל בשירות סדיר במועד הרלוונטי, לשלם לו פיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו כתוצאה מאותה פגיעה.
הנתבעים כפרו בעובדות שנטענו בכתב התביעה ובאחריות לנזקי התובע ובקשו לדחות את התביעה.
הוחלט על פיצול הדיון כך שקודם תידון שאלת האחריות. בכך עוסק פסק דין זה.
2.התביעה
א.בכתב התביעה המתוקן טען התובע כי ביום האירוע, לאחר נסיגת כוחות צה"ל מלבנון, הגיעו אזרחים ישראליים להתראות עם קרוביהם מעברו השני של הגבול. מקום המפגש היה סמוך לכפרו של התובע אשר "מתוך סקרנות" הלך רגלית מביתו אל מקום המפגש כדי לצפות באנשים שבמפגש.
התובע טען כי במקום הוצב כח צה"לי שתפקידו היה למנוע כניסת רכבים לאזור גדר המערכת (להלן – "המחסום"). יחד עם זאת, כוח זה איפשר מעבר רגלי של אנשים אל מקום המפגש וממנו.
בכתב התביעה המתוקן נטען כי ביום הארוע -
"בסביבות השעה 13:00 של אותו יום נפגש התובע בדרכו חזרה לביתו מאיזור המפגש עם בן דודו, מר שאוקת סוידאן ואחיו הקטין בשם דאושת סוידאן. לאחר הליכה קצרה בדרכם חזרה לביתם בכפר הסמוך למקום המפגש, נפרד התובע מבני דודו והלך בדרך עפר שהובילה לביתו ומבלי שיעבור דרך המחסום הצה"לי. שאוקת ואחיו הקטין המשיכו הליכתם לעבר המחסום הצה"לי ובדרכם הביתה. בעוד התובע ממשיך הליכתו לביתו באותה דרך עפר הוא שמע לפתע צעקות באזור המחסום הצה"לי. התובע הציץ כדי לראות מהמקום בו הוא נמצא את המתרחש במחסום וממרחק של כ- 30 מטר. אז ראה התובע את בן דודו שאוקת רץ בבריחה לעברו כאשר מאחוריו דהר הנתבע 2, שהיה במחסום, עם נשק שלוף לעברו של שאוקת. כששאוקת הגיע לתובע, לקחו התובע בין זרועותיו ואז וממרחק של כ – 10 מטר ראה התובע את הנתבע 2 מכוון ויורה כדור מנשקו. עובר לירי בפועל וכמעט בשבריר השניה ניסה התובע לסובב את גופו מפני הירי ואולם הוא לא הספיק והכדור שירה הנתבע 2 פגע בו".
ב.התובע טען כי האירוע האמור מהווה "תקיפה" כמשמעותה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ט- 1969 (להלן – "הפקודה") וכי על הנתבעים לפצותו בגין מלוא הנזקים שנגרמו לו בגין התקיפה וכתוצאה ממנה.
התובע טען כי הנתבע 2 ירה לעברו ולעבר בן דודו ללא כל הצדק סביר ו/או סיבה מוצדקת ולכן על הנתבע 2 ועל שולחתו, המדינה, לפצותו בגין כל הנזקים שנגרמו לו.
התובע הוסיף וטען כי הנתבע 2 ירה בניגוד להוראות "נוהל פתיחה באש" של המטה הכללי של צה"ל ובניגוד לסעיף 85 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו – 1955, בשל "שימוש בלתי חוקי בנשק".
עוד טען התובע כי בנסיבות המקרה יש להחיל את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" ולהעביר את נטל הראייה לכתפי הנתבעים שכן "אירוע הפגיעה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעים לא נקטו זהירות סבירה, מאשר עם המסקנה שהתובע לא נקט זהירות סבירה, על הנתבעים הראייה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לנזק, רשלנות שיחובו כלפיו". ואולם, התובע זנח טענה זו בסיכומיו. אעיר על כך בקצרה בהמשך.
לחילופין, טען התובע כי האירוע נגרם כתוצאה מרשלנותם הבלעדית של הנתבעים.
ג.התובע טען כי רשלנות המדינה באה לידי ביטוי בכך שגייסה חיילים בלתי מיומנים ובלתי מקצועיים. כן נטען, שהמדינה התרשלה בפיקוח על החיילים, באימונם ובהדרכתם. המדינה לא פעלה כפי שרשות האחראית על ציבור רחב היתה צריכה לפעול. המדינה הפרה הוראות חקוקות ולא הציבה שלטים ברורים ובשפה הערבית בכדי להזהיר את העוברים והשבים מהסכנות הצפויות להם בעת מעבר במקום.
ד. באשר לנתבע 2 (איגור) טען התובע כי זה פעל ברשלנות, בחוסר מיומנות, בחוסר מקצועיות ובפזיזות. כן נטען כי איגור חרג מהנהלים הקבועים בחוק ומנוהלי הפתיחה באש תוך סיכון חיי התובע "במתכוון ו/או ברשלנות ו/או תקף התובע במתכוון (...)".
3.טענות הנתבעים
א.הנתבעים טענו כי התובע נפגע בנסיבות אחרות מאלו המתוארות על ידו. ככל הנראה, בעת שהשתתף בהתפרעות המונים ובהתנפלות על חיילי צה"ל. לחילופין, נטען, הירי בוצע בנסיבות המעניקות פטור למדינה, בשל מעשה שנעשה תוך כדי "פעולה מלחמתית".