סהר נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.התובעת אשר עבדה שנים רבות כקלדנית בחברות ביטוח ובסוכנויות ביטוח, מבקשת להכיר בפגיעה בצוואר ובכתפיה כ"פגיעה בעבודה" על פי תורת המיקרוטראומה.

במאמר מוסגר נציין כי הנתבע הכיר בליקוי מסוג CTS ביד ימין של התובעת ונושא זה אינו עומד לדיון בהליך זה.

2.גרסתה העובדתית של התובעת, כפי שתוארה בתצהירה היא כדלקמן: משנת 1979 התובעת עבדה כקלדנית. תוך כדי העבודה התובעת השיבה לשיחות טלפון, רכנה על השולחן עליו המחשב עמד, כך שגבה היה רכון קדימה או הצידה בתנועה סיבובית, וראשה מוטה הצידה, אוחז בטלפון לפרקים. עוד תיארה שאת שיחות הטלפון ביצעה כשהיא אוחזת את האפרכסת על כתפה ומשעינה את הראש עליה.

3.בסיכומי התובעת נטען כי התובעת עבדה במשך 30 שנים בסוג עבודה אחד – קלדנות. תוך כדי העבודה התובעת נדרשה לענות לשיחות טלפון בהטיה של הראש. מדובר בעשרים שיחות טלפון בשעה, בהן התובעת הניעה את ראשה מהטלפון למצב של תנוחה רגילה. כלומר, הזזות רבות של הראש.

4.לאחר ששקלנו את עדות התובעת ואת טיעוניה, נוכח ההלכה הפסוקה בנושא תורת המיקרוטראומה, הגענו למסקנה כי יש לקבל את עמדת הנתבע. לפי עמדה זו, התובעת לא עבדה 30 שנים באותה תנוחה, מאחר שלא כל השנים עבדה כחתמת. ביחס לעשור האחרון לעבודתה, בחברת הראל, אמנם עיקר העבודה של התובעת היה בהקלדה, אך רק חלק מהזמן היו שיחות טלפון, כאשר התובעת סיפרה שעסקה גם בעבודה משרדית. אשר לשיחות הטלפון, לא ניתן לראות בהן תשתית למיקרוטראומה, כאשר אורך השיחות היה משתנה ולא היתה סדירות של תנועות חוזרות ונושנות זהות במהותן. אשר לגב – התובעת העידה שמדובר בתנוחה סטאטית ולא תנועה שמשתנה כל הזמן.

להלן נפרט את הנימוקים למסקנה אליה הגענו.

5.על פי הפסיקה, פגיעה תוכר על פי תורת המיקרוטראומה אם הוכח כי "במהלך עבודתו נגרמות למבוטח אין ספור פגיעות זעירות שכל אחת מהן מסיבה לו נזק זעיר, שלא ניתן לאבחון, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו, זה על גבי זה, מביאה בשלב מסוים לנזק של ממש הפוגע בכושר עבודתו של הנפגע" (דב"ע מח/ 0-77 מזרחי – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יט 538 (1988)). זאת להבדיל מפעולות שונות ומגוונות (עב"ל (ארצי) 34405-01-11 סקוטלסקי – המוסד לביטוח לאומי, 2.8.11).

עוד נפסק כי כאשר מדובר בפעולות שונות ומגוונות ולא בעבודה הכרוכה בביצוע רציף של תנועה חוזרת ונשנית או של תנועות זהות או דומות במהותן אחת לרעותה במהלך יום העבודה, לא הונחה תשתית עובדתית מתאימה על פי תורת המיקרוטראומה (עב"ל (ארצי) 2400-10-11 זוהר - המוסד לביטוח לאומי, 12.12.12).

בית הדין הארצי קבע כי תנוחה לא נכונה, מזיקה ככל שתהא, אשר אין בה תנועה או אירוע פגיעה אינה מקימה תשתית עובדתית על פי תורת המיקרוטראומה, משאין מדובר בתנועות חוזרות ונשנות הגורמות פגיעות זעירות הניתנות לאיתור ולהבחנה (דב"ע לה/ 0-75 המוסד לביטוח לאומי – טואיטו, פד"ע ט 8 (1977); עב"ל (ארצי) 63/03 אדרי – המוסד לביטוח לאומי, 23.8.05; עב"ל (ארצי) 38773-12-10 צדוק-גרמה – המוסד לביטוח לאומי, 17.2.12).

6.כפי שתואר לעיל, בתצהירה של התובעת אין תיאור של תנועות חוזרות ונשנות. הגם שבחקירה הנגדית, ניסתה התובעת לתאר מצב בו העבודה נעשית באינטנסיביות, לא שוכנענו כי התובעת מבצעת תנועות חוזרות ונשנות עם הגב או הראש (לרבות הצוואר והכתפיים).

כך, למשל, לגבי החזקת אפרכסת הטלפון על הכתף וקירוב הראש לכתף, התובעת מסרה גרסאות סותרות – כי השיחות מתקבלות כל דקה, כי שיחה עם סוכן יכולה להימשך גם חצי שעה ויכולות להיות גם שיחות של 3, 5 או 10 דקות (עמוד 3 לפרוטוקול, שורות 25-30). בחקירה החוזרת התובעת מסרה גרסה נוספת לפיה היא מעריכה שקיבלה כעשרים שיחות מדי שעה (עמוד 4, שורות 26-27), כלומר שיחה כל שלוש דקות.

7.מהגרסאות השונות לא עולה תמונה של תנועות חוזרות ונשנות או תדירות מסוימת בהטיית הראש. התובעת מסרה עולה כי שיחות הטלפון הן באורך משתנה, ובהתאם גם התנועה של הטיית הראש הצידה (על מנת להחזיק את האפרכסת) אינה מתבצעת בתדירות קבועה וכלל לא ברור מהי התדירות. יצויין כי התובעת הודתה כי "יכול להיות מצב שאני רק מקשיבה" (עמוד 3, שורה 32). כלומר, התובעת לפעמים מבצעת הפסקה בהקלדה, ובמצב זה, אין לכאורה הצדקה להטיית הראש הצידה. עובדה זו מתיישבת עם עדות התובעת לפיה היא עוסקת גם בעבודות משרדיות, כלומר היא אינה מקלידה או עונה לטלפון כל הזמן (עמוד 4, שורות 11-17).

8.מעבר לכך, על פי עדות התובעת מדובר בתנוחה ולא בתנועה, סיבובית או אחרת (עמוד 4 לפרוטוקול, שורות 1-6):

"ש.במצב שאת מקלידה ומדברת בטלפון מטבע הדברים הראש מוטה?

ת.כן

ש.הראש נמצא בתנוחה מסוימת של הטיה

ת.כן

ש.הגב שלך נמצא בהטיה

ת.כן."