סאלח נ' מגאר

ערעור על החלטת הרשם (כתוארו אז) כב' השופט ע' עילבוני מיום 28.5.2011

פסק דין

המשיבה הטילה עיקול על כספי המערערת ובעלה בחשבון בנק כלשהו, המשותף לשניהם. בתגובה לכך הגישה המערערת תביעה לבית המשפט קמא ובה טענה, כי לא היה כל יסוד להטלת העיקול, כיוון שאין היא חייבת כספים למשיבה. לשיטתה מהווה הטלת העיקול הוצאת דיבה, ומכאן עתירתה לחייב את המשיבה בפיצויים (בלא הוכחת נזק).

בית משפט השלום (כב' השופטת א' אריאלי) דחה את התביעה. הוא לא מצא כל פגם שנפל בהטלת העיקול על ידי המשיבה. הוא קבע, כי המערערת חייבת כספים למשיבה, לכל הפחות ביחס לחלק מן מרכיבים של החוב, ומכאן ההצדקה להטלת העיקול. וגם אילו הוטל על סכום הגבוה מן הצריך, עילת התביעה עליה מבקשת המערערת להסתמך עניינה עצם הטלת העיקול, שלשיטתה הוציאה את דיבתה רעה, ואם הוצאת העיקול מוצדקת - אין עניין לנו בהוצאת דיבה. נוסף על אלה קבעה השופטת קמא, כי העיקול הוטל על חשבון בנק המשותף למערערת ולבעלה, ולכן היה מקום להטלתו, וגם מטעם זה לא מתבססת העוולה עליה נסמכת המערערת בתביעתה. התביעה נדחתה, אפוא, תוך חיוב המערערת בהוצאות המשיבה בסך 4,000 ₪.

על פסק דין זה ערערה המערערת בפני בית משפט זה, ולצד הערעור הגישה בקשה לפוטרה מתשלום אגרת הערעור, וכן מהפקדת ערבון להבטחת הוצאות המשיבה. הרשם (כתוארו אז) כב' השופט ע' עילבוני דחה את הבקשה, משום סיכויו הנמוכים של הערעור להתקבל, ומשום שהמערערת לא הוכיחה כדבעי את הקושי לשלם אגרה ולהפקיד ערבון.

על החלטה זו של הרשם הניחה המערערת את ערעורה שלפניי ובו היא טוענת לטעויות שנפלו בהחלטה. לשיטתה היא הראתה, כי הינה זכאית לפטורים האמורים, משום עוניה, עוני המוכח מכך, שהינה מתקיימת מקצבת הבטחת הכנסה.

לאחר עיון בכתב הערעור על החלטת הרשם וצרופותיו, כמו גם בעיקרי הטיעון שהונחו לפניי, ולאחר שמיעת טענות בעלי הדין על-פה, לא ראיתי כל יסוד לערעור שלפניי. בראשית לא מצאתי פגם בהערכתו של הרשם, לפיה סיכויי הערעור להתקבל אינם גבוהים. האפשרות כי בית המשפט יתערב בקביעות העובדתיות של בית המשפט קמא הינה נמוכה מאוד, משאלה נתבססו, בעיקרן, על התרשמות בלתי אמצעית מעדויות המערערת ובעלה, שנמצאו בלתי אמינות בעיני השופטת קמא. על פי עובדות אלה שנקבעו בידי בית המשפט קמא – העיקול הוטל על חשבון בנק משותף למערערת ובעלה, ומכאן ההצדקה להטלתו, גם אם לא היתה המערערת חייבת בעצמה ולו אגורה למשיבה. מכל מקום מסתבר, כך קבעה השופטת קמא בפסק דינה, כי המערערת חייבת לכל הפחות חלק מן החוב, וגם מכאן תימצא ההצדקה להטלת העיקול על החשבון. מטעמים אלה אין לראות, לכאורה, פגם בהטלת העיקול, ומכל מקום – הטלתו אינה עשויה להיראות בחינת הוצאת דיבתה של המערערת רעה.

כל הדברים הללו, אותם הנני מציין לכאורה, לצורך ההליך שלפניי, מצביעים על סיכויים שאינם גבוהים לערעור להתקבל. על רקע הדברים הללו יש לראות כל אחת משתי הבקשות שהונחו לפני כב' הרשם (פטור מתשלום אגרה ופטור מהפקדת ערבון). מכאן אנו באים לשאלת עוניה של המערערת, וגם כאן לא יכולתי לראות כל שגגה שנפלה בהחלטת הרשם הנכבד. המערערת הסתפקה בתצהירה, לפיו היא מתקיימת מקצבה, ואין ידה משגת לשלם אגרה ולהפקיד ערבון. בכך אין די. על המערערת היה לתמוך את בקשתה בראיות חיצוניות, כגון תימוכין לפניה לבנק שדחה את בקשתה ליטול הלוואה מתאימה, עדויות של קרובי משפחה שסרבו לבקשתה לסיוע, ועוד כיוצא באלה.

על כל אלה אוסיף, כי אפילו אניח, לשם הדיון, כי די בתצהירה של המערערת ככל הנוגע לבקשה לפטור מתשלום אגרה, לא די היה בו ככל שהנוגע הדבר לבקשה לפטור מהפקדת ערבון, סוגיה שעל בית המשפט להביא בה בחשבון את עניינו של הצד שכנגד, שנאלץ להתמודד עם הערעור שהגישה המערערת. אינני רואה כל טעם ראוי מדוע לא תובטחנה הוצאותיה של המשיבה, כאשר מוגש ערעור, המאלץ אותה לשכור שירותים של עורך דין ולהוציא שאר הוצאות הכרוכות בכך. חשוב כי אדגיש בהקשר זה, כי ההוצאות שנפסקו בבית משפט השלום לא שולמו על ידי המערערת עד היום, והנה לנו הוכחה נוספת מדוע יש צורך בהבטחת תשלומן של ההוצאות בערעור.

סוף דבר – הערעור נדחה. המערערת תישא בשכר טרחת עורכי דין של המשיבה בהליך שלפניי בסך של 2,500 ₪.

ניתן היום, ה' תשרי תשע"ב, 03 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: