סאלח נ' מגאר

פסק דין

מבוא

ענייננו בתביעה שעילתה פרסום לשון הרע. התובעת טוענת כי על אף שהיא איננה חייבת מאומה למועצה הנתבעת (להלן "המועצה"), הטילה המועצה עיקול על חשבון בנק שבבעלותה ובכך, פרסמה המועצה לשון הרע על התובעת.

טענות התובעת

התובעת, שהינה תושבת בתחום המועצה, טוענת בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית שהגישה, כי היא איננה חייבת מאומה למועצה. היא איננה מחזיקה ואיננה משתמשת בנכס כלשהו והיא לא קיבלה מן המועצה שומה בגין החזקת נכס כלשהו או התראות. החשבון התקופתי של המסים המגיעים למועצה רשום על שם בעלה של התובעת ולא על שמה. חרף זאת, הטילה המועצה, במהלך חודש אוגוסט 2009, עיקול על סך של 56,000 ₪ על חשבון בנק שהינו בבעלות התובעת בלבד, חשבון עובר ושב בבנק הפועלים סניף מגאר.

התובעת טוענת כי נודע לה על העיקול מפקידי הבנק וכתוצאה מן העיקול נגרמה לה עוגמת נפש וצער. הטלת העיקול על חשבונה מהווה לשון הרע ומציגה אותה כאדם שלא שילם חוב כלשהו לרשות המקומית, באופן שלא היה מנוס אלא להטיל עיקול על רכושה. הטלת העיקול על ידי המועצה נעשתה בחוסר תום לב, כאשר המועצה יודעת כי התובעת איננה חייבת לה מאומה, לא מחזיקה בנכס ולא משתמשת בנכס, והיא נועדה להוות אמצעי לחץ על בעלה של התובעת.

התובעת טענת כי היא פנתה למועצה בבקשה לבטל את העיקול, אך העיקול נותר על כנו וגורם לה נזק ממשי. התובעת מבקשת לפצותה בגין פרסום לשון הרע גם ללא הוכחת נזק.

טענות המועצה

המועצה טוענת, בכתב ההגנה ובתצהיר העדות הראשית מטעמה, כי דין התביעה להדחות בשל קיומה של דרך להשיג על חיוב ארנונה, וזאת על פי סעיף 3(ג) לחוק הארנונה, משמע – בהגשת השגה למנהל הארנונה, ערר לועדת ערר וערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים. התובעת לא נקטה בהליכים המתחייבים על פי חוק הארנונה ומשום כך, מנועה היא מלטעון נגד חיובה בארנונה ויש לראותה כמי שהסכימה עם הליכי העיקול.

לגופו של עניין טוענת המועצה, כי הטלת העיקול על חשבונה של התובעת הייתה כדין ונועדה לגביית מיסי עירייה שהתובעת ובעלה גם יחד חייבים לה, וזאת לאחר שהמועצה שלחה הודעות חיוב לשני בני הזוג.

המועצה טוענת כי החוב נשוא כתב התביעה מורכב משלושה רכיבים: 1. חוב מים בגין בית חדש המיועד למגורי התובעת ובעלה. 2. חוב בגין ביטוח תלמידים וטיפולי שיניים לילדי התובעת ובעלה. 3. ארנונה בגין קרקע תעשייתית המשמשת כמגרש גרוטאות - ביחס לנכס זה המועצה טוענת כי היא סברה שהתובעת חוכרת מגרש זה ביחד עם בעלה. המועצה פנתה מספר פעמים לתובעת ולבעלה וביקשה כי ימציאו לה את חוזה החכירה, אך התובעת לא נענתה לפניות המועצה בעניין זה.

מכל מקום, לטענת המועצה, מכח הלכת השיתוף בין בני זוג ולאחר שהמועצה נוכחה לדעת כי מתוך כוונה להתחמק מתשלום מיסי העירייה, סגר בעלה של התובעת את חשבון הבנק שלו והמשיך להתנהל באמצעות חשבון הבנק של אשתו התובעת, רשאית היתה המועצה לנקוט בהליכי עיקול על זכויות בעלה של התובעת בחשבון, גם אם החשבון רשום על שם התובעת בלבד.

המועצה מוסיפה וטוענת כי לא נגרם נזק לתובעת ושמה כלל לא נפגע, שכן ממילא שמה של התובעת, עוד קודם לעיקול, היה שם של מי שהינה חייבת כספים למועצה.

עוד טוענת המועצה כי עומדת לה הגנת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן "החוק"), הואיל ומחובתה הציבורית, כמועצה, לנקוט בהליכים לצורך גביית ארנונה ולהגביר את הגבייה ביישוב.

שאלת הסמכות

דרך המלך העומדת לרשות נישום, לשם השגה על חיוביו במסים לרשות המקומית ולשם תקיפת הליכי גבייה מנהליים המתנהלים נגדו (כגון הטלת עיקול), הינה בהגשת השגה לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), במקרה של חיוב בארנונה, או פנייה לבית המשפט לעניינים מנהליים בדרך של הגשת עתירה מנהלית. (ראה: עעמ 10372/08 עיריית בת ים נ' שמואל אדוט ז"ל, פסק דין מיום 8.6.10, פורסם במאגרים המשפטיים).

התובעת לא נקטה בהליכים האמורים לשם תקיפת הליכי הגבייה המנהליים שנקטה נגדה המועצה. זאת, על אף שבמכתב בא כוחה מיום 23.12.2009, צוין כי "בהעדר התייחסות אגיש עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים שם יתברר עצמת חוסר תום הלב מצד המועצה והתנהלות ופעילות בלתי חוקית".

יחד עם זאת, העובדה שהתובעת לא נקטה בהליכי "תקיפה ישירה" של הליכי הגבייה המנהליים שנקטה נגדה המועצה, אין בה כדי לגרוע מסמכותו של בית משפט זה לדון בטענות התובעת ביחס להליכי גבייה אלה, בדרך של "תקיפה עקיפה" ובגררא. זאת, על פי סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 אשר קובע בזו הלשון:

" הובא ענין כדין לפני בית משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור הענין, רשאי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו ענין אף אם הענין שבשאלה הוא בסמכותו היחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר".

ההכרעה בשאלה האם המועצה הייתה רשאית להטיל עיקול על חשבונה של התובעת, היא שאלה שהכרעה בה דרושה לבירור העניין נשוא התביעה - סוגיית לשון הרע. אמנם ספק אם ניתן לראות בשאלה זו משום שאלה שמתעוררת "דרך אגב" (להבדיל מהשאלה העיקרית העומדת לפתחו של בית משפט זה), אולם מכל מקום ההכרעה בשאלה זו, במסגרת הדיון בתובענה דנן, תהא רק לצורך עניין זה וממילא לא תהווה מעשה בית דין לגבי הליכים אחרים.