נעראני נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

פסק דין

התביעה וטענות הצדדים

התובע, יליד 1952, עותר לחייב את הנתבעת לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"), בנזקי גוף שנגרמו לו ביום 14/11/04.

לטענתו, בעודו עומד על מדרכה ברחוב ראשי בכפר איבטן עם שכן (מר סאלח נעראני) בשעות הערב, במקום בו בוצעו בכביש באותה תקופה עבודות חפירה ותשתית באופן שחלקו של הכביש אספלט וחלקו כורכר, אבנים וחול, עבר רכב במהירות גבוהה העיף לעברו גוף זר שחדר לעינו הימנית.

כעבור שלושה ימים, משהכאבים בעינו התחזקו פנה לקופת חולים והופנה לחדר המיון בחשד לגוף זר בעין ימין. התובע אושפז בבית החולים רמב"ם עד ליום 20/11/04 כשהוא סובל מקרע פרסה ברשתית עין ימין.

לטענות הנתבעת, מדובר בתביעה המושתת על סיפור בדים, ללא אחיזה במציאות. ההכחשה אפוא מתמצית בשאלה אם ארע ארוע של כניסת גוף זר לעין ע"י רכב שעבר והעיפו על התובע אם לאו.

הדיון פוצל להכרעה תחילה בשאלת החבות. אין חולק כי ככל שהארוע העובדתי יוכח, נכנס המקרה בגדר תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד בשל שימוש ברכב שגרם לנזק גוף.

דיון והכרעה

לטענת התובע, בחקירתו במשטרה (שנפתחה במסגרת חשד לניסיון להוצאת כספי ביטוח במרמה, תיק שנסגר, ע"פ הטענה), נרשם הן מפי התובע והן מפי העד מטעמו מר סאלח נעראני כי מדובר בפגיעה שנגרמה בגלל כלי רכב שעבר מולו והעיף אבן שחדרה לעינו. כך לטענתו, גם נרשם בתיק האשפוז מרמב"ם.

התובע טוען כי הממצא בבית החולים של "קרע פרסה ברשתית עין ימין" יכול להיגרם אך ורק מחדירת גוף זר בפרט שהקרע בצורת חור.

התובע העיד כי בשעות הערב של 14/11/04 עת עמד עם שכנו/קרובו מר סאלח נערני חלף רכב שהעיף אבן שפגעה ונכנסה לעין הימנית שלו. ע"פ עדות מר סאלח נערני, התומכת בגרסת התובע, במקום עבר טנדר, במרחק של 2-3 מטרים ממקום עמידתם וכי באותה תקופה היה על הכביש חצץ עקב עבודות שיפוצים. ע"פ עדותו ברגע שעבר הטנדר, התובע שם ידו על העין וצעק כי כואב לו. העד סאלח נערני אמנם לא ראה גוף זר מועץ לכוונם או כניסת גוף זר לעין של התובע אך שמע היטב את צעקת התובע הפתאומית לפיה העין כואבת. עדות זו משלימה, כך לטענת התובע, את הממצא של הוצאת גוף זר מעינו של התובע בבית החולים וקושרת את הדברים בקשר סיבתי עובדתי.

לאחר ששמעתי את העדויות אני סבורה כי התובע לא הוכיח את הארוע במידה הנדרשת במשפט האזרחי.

העובדה שהתובע הרגיש נוכחות גוף זר בתוך העין אינה מהווה ראיה כי גוף זר אכן נכנס בפועל לתוך עינו. לא התובע ולא העד סאלח נערני יכלו להעיד כי ראו גוף זר נכנס לעין. כל שיכלו לומר הוא כי התובע התלונן על כאב בעין. התובע יכול היה לדווח על תחושה של גוף זר, הא ותו לא.

בכל תיק האשפוז (ת/1) אין אזכור לגוף זר שנמצא או הוצא מעינו של התובע. בתעודת חדר מיון התלונן התובע, לטענתו, על גוף זר בעין, אך גוף זר כאמור לא נמצא בחדר המיון ולא במחלקת עיניים חרף בדיקות שנערכו לו.

התובע אושפז במחלקת עיניים נמצא חור בצורת פרסה ברשתית שטופל בהקפאה ללא אזכור של גוף זר.

הוצאת האבן מהעין היא הראיה המרכזית בתיק.

מדובר בפעולה כירורגית, פולשנית וקשה להלום מצב שתבוצע ללא כל תיעוד הפרוצדורה הננקטת.

התובע ביקש להציג שקית ובה אבן שהוצאה לפי הטענה מעינו בבית החולים.

המוצג התקבל על תנאי שייחקר מי שהוציא את האבן מהעין. ב-4 החלטות שניתנו על ידי, הדגשתי חזרתי והבהרתי לתובע כי אקבל מוצג זה כראיה רק בכפוף להבאת עדות של מי שבצע את הפרוצדורה של הוצאת האבן בפועל (החלטות מיום 24/01/08, 29/05/08 06/07/08, ומיום 12/02/09). למרות כל הארכות שניתנו לתובע ומשלא קוימה הוראתי ולא זומן מי מבית חולים רמב"ם היכול להעיד על הוצאת אבן מעינו של התובע, נקבע כי המוצג לא יהווה ראיה בתיק. 

הלכה פסוקה היא כי בשעה שעד רלבנטי אינו מוזמן להעיד ואין לכך הסבר סביר, נוצרת הנחה לפיה אילו הובא, היתה עדותו פועלת לרעת בעל הדין שנמנע מלהזמינו וככל שהראיה יותר משמעותית כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות יותר מכריעות ויותר קיצוניות נגד מי שנמנע מהצגתה. וראה ע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה (1) 736, 760 , ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר, פ"ד מד(4) 602 וכן י. קדמי, על הראיות חלק ג', תשס"ד – 2003, עמ' 1656.