החלטה
בפני התנגדות לביצוע שיק שנמשך מחשבון הנתבעת ומוחזק על ידי התובעת.
אין מחלוקת כי השיק הוגש לביצוע ביום 13.07.1993, וכי ההתנגדות הוגשה רק ביום 09.03.2010 (לאחר 17 שנה).
הנתבעת טוענת בתצהיר שצירפה להתנגדותה, כי ההתנגדות הוגשה לפני למעלה מ-20 שנה (ובכך שגתה במניין השנים), כי בשנת 1998 פנו אליה טלפונית ממשרד ב"כ התובעת הקודם, עוה"ד דויטש, בדרישה לתשלום החוב, וכי היא הסבירה באותו מועד שככל הנראה מדובר בשיק שנגנב וחתימתה בו זויפה.
עוד טענה כי הופנתה על ידי ב"כ התובעת הנ"ל להגיש תלונה במשטרה, והובטח לה כי עם מסירת העתק אישור על תלונה כאמור, ייסגר תיק ההוצל"פ שנפתח לביצוע השיק.
הנתבעת טוענת כי כך עשתה וחשבה לתומה שאכן התיק נסגר (צורפו כנספחים א'-ב' אישור על פתיחת תיק ההוצל"פ ואישור על הגשת תלונה).
דא עקא, כי ביום 26.11.2006, משמע 8 שנים לאחר הגשת התלונה, קיבלה הודעה מלשכת ההוצל"פ על עיקול רכב. ביום 18.01.2009, פנתה לב"כ התובעת המייצגה היום, עו"ד גרוס, והתבקשה לשלוח שוב את האישור בדבר הגשת תלונה לצורך סגירת התיק. שוב עשתה כך, באמצעות הדואר האלקטרוני.
אלא, שביום 22.02.2009, קיבלה שוב הודעה מלשכת ההוצל"פ על עיקול רכב. בלית ברירה פנתה בכתב, בדואר רשום, למשרד עו"ד גרוס ופירטה את הנ"ל, אך לטענתה מכתב זה נותר ללא מענה (צורף כנספח ו').
בסע' 9 לתצהיר טוענת הנתבעת:
"מיותר לציין שבכל התקופה מיום פתיחת התיק לא הגיעו לידיי כל מכתבי דרישה לתשלום חוב ו/או מכתבי התרעה ו/או כל הודעה אחרת לתשלום חוב, המוכחש מכל וכל. כל שהגיע היו שתי ההודעות על עיקול רכב".
לעצם העניין, טענה הנתבעת כי חתימתה בשיק מזייפת, וכי על גב השיק נרשמו פרטים של אדם, החשוד בעיניה כמי שגנב את השיק ועשה בו שימוש שלא כדין. הנתבעת הוסיפה שערכה בירור באמצעות האינטרנט, תוך חיפוש שמו של אותו אדם, והגיעה לתצהיר שמסר בהליך משפטי אחר, הנושא חתימה הזהה, לטענתה, לחתימה על השיק. ומכאן, הנתבעת סבורה כי אותו אדם הוא זה שגנב את השיק וחתם עליו תוך עשיית שימוש בו.
כך או אחרת, הנתבעת מכחישה כל קשר לתובעת, או לעריכת עסקה כלשהי עם התובעת, לרבות מכחישה את מסירת השיק דנא לתובעת.
ב"כ התובעת התנגד מכל וכל לבקשות והוא טוען כי ההתנגדות הוגשה באיחור, ללא בקשה להארכת מועד, הגם שהאזהרה נמסרה לנתבעת כדין. אשר על כן, בחר לחקור את הנתבעת בחקירה שכנגד.
מחקירה זו עלה כי הנתבעת לא פנתה ללשכת ההוצל"פ לוודא כי התיק סגור, ואף לא עשתה זאת מול משרד עוה"ד דויטש ועוה"ד גרוס.
הנתבעת טענה שלא ידעה כי עליה לעשות כן, ויצאה מנקודת ההנחה שהתיק ייסגר, לאחר שמסרה פעמיים את האישור בדבר הגשת תלונה במשטרה, כפי שהתבקשה לעשות.
אין מחלוקת, לפיכך, כי הנתבעת ידעה על קיומו של תיק ההוצל"פ.
במהלך החקירה הנגדית, הציג ב"כ התובעת לנתבעת את אישור המסירה המקורי על דבר המצאת האזהרה, אשר בוצעה כביכול, בשנת 1993. הנתבעת הכחישה את החתימה על אישור המסירה וטענה: "כי בן אדם שלא קיבל לא יכול לדעת שבכלל יש אזהרה".
לטענת הנתבעת זו הסיבה לכך שלא ציינה בתצהירה כי האזהרה לא נמסרה לה.
ב"כ התובעת טען ארוכות, בקשר לכל הטיעונים המשפטיים והעובדתיים המפורטים של הנתבעת בהתנגדותה, והדגיש בסיכומיו שדווקא את אי קבלת האזהרה, לא ראתה לציין במפורש. יחד עם זאת, בחר לחקור בעניין זה. כאמור, אמת שהנתבעת לא ציינה את הדבר בתצהירה, אולם משהוצג בפניה אישור המסירה המקורי, שללה את חתימתה, מה שמלמד על כך שהחסר הושלם באמצעות החקירה הנגדית. התברר כי האזהרה כלל לא נמסרה לנתבעת. הדברים עולים בקנה אחד עם האמור בתצהיר בסע' 9 לתצהיר, כמצוטט לעיל.
כאשר נופל פגם בהמצאת כתב בי דין, נשאלת השאלה אם חובה לבטל את ההליכים מחמת הצדק, שכן לא היתה לבעל הדין הזדמנות נאותה להגיש כתבי טענותיו.