נכסים הטעונים כוונת שיתוף לעומת המאוזנים ע''פ חוק, אי־זכאות שותף לדמי שימוש – טעמה וגבולותיה

רקע

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי מיום י"ט אייר תשע"ו (27.5.16).

הצדדים נישאו בשנת 1989 והתגרשו בכ' בתמוז תשע"ה (7.7.15).

פסק הדין נשוא הערעור

בפסק דינו קבע בית הדין כמה קביעות שעליהן מערער הבעל.

1. חלוקת הדירה המשותפת תהיה על פי הרישום שהוא שליש לבעל ושני שלישים לאישה.
2. איזון המשאבים ייעשה בצורה שוויונית.
3. על האישה לשלם לבעל דמי שימוש עבור שימושה בדירה ממועד הגירושין ועד לפינוי הדירה.

טענות הבעל – המערער

1. יש לקבוע כי הדירה תחולק בשווה על פי הפסיקה האזרחית שניתן לקבוע שיתוף ספציפי בנכס שהיה מנת חלקו של אחד הצדדים קודם הנישואין.
2. לחילופין טוען הבעל כי אין זה מהצדק כי האישה תזכה למחצית זכויותיו הסוציאליות, ובדגש על כך שלדבריו הוא שתרם לתא המשפחתי במשך כל השנים בעוד האישה שמרה את משכורותיה בחשבון נפרד.
3. הבעל טוען כי היה צריך לחייב את האישה בדמי שימוש מהזמן שעזב את דירת הצדדים. לדבריו משפסק בית הדין כי על הצדדים להתגרש שוב אין מקום לצפות ממנו כי ימשיך לגור בדירה ומכאן כי על האישה לשלם תמורת שימושה הבלעדי בדירת הצדדים.

דיון והכרעה

לאחר עיון בתיק ובטענות הצדדים לא מצאנו מקום להתערב בשיקול דעתו של בית הדין האזורי והערעור נדחה.

1. העדר כוונת שיתוף – בחלקים שווים – בדירה ששני שלישים ממנה שייכים לאישה

בפסק דינו בית הדין התייחס לפסיקה האזרחית, שקל ונשא האם התגבש כאן אותו 'דבר מה' הנצרך לצורך החלת מצב של שיתוף ספציפי והגיע למסקנה כי לא רק שלא היה שם אותו 'דבר מה' אלא שהאישה הביעה את סירובה במפורש לשנות את רישום הנכס ולרשום מחצית על שם הבעל.

אכן בית הדין האזורי ציין לדברי הבעל עצמו (שנטענו גם בכתב הערעור) כי האישה הייתה נוהגת להפקיד את משכורותיה לחשבון הבנק שלה. אמנם בית הדין האזורי לא קיבל טענה זו, שהוכחשה על ידי האישה, אולם לא ברור היאך הבעל יכול לטעון כן ומנגד לטעון כי התגבש כאן רצון לשיתוף ספציפי.