בתגובה, המתלונן נטל בכוח את הטלפון מהנאשם ואז התפתח דין ודברים הכולל צעקות, דחיפות ומכות הדדיות.
ראשית, ניתן להצביע על כך שתחילת האירוע האלים היתה בעקבות השימוש בכוח מצד המתלונן עת נטל בכוח את הטלפון מידי הנאשם. אמנם, הנאשם הודה כי סירב לתת למתלונן את הטלפון למרות שנדרש לכך כדין, ובכך לכאורה, הפריע לשוטר במילוי תפקידו (סעיף 275 לחוק) ופעל שלא כשורה. אלא שלטעמי, פעולת המתלונן היא זו שלא הייתה במקומה, ולא היה בה צורך, וניתן היה לגלות אורך רוח ולנהוג בנאשם ללא שימוש בכוח. יש משמעות בעיניי לכך שהפעולה בוצעה למרות שהנאשם אזוק ונמצא בתוך חדר בתוך תחנת המשטרה. ממד זה מדגיש את חוסר נחיצות הפעולה, ומעורר שאלה לגבי אופן הפעלת שיקול הדעת מצד המתלונן.
שנית, אותו שימוש בכוח, הוא ששימש את ה"נפץ" לתגובה המתלהמת מצד הנאשם, כאשר שני הצדדים מסרו, כי היו ביניהם חילופי עלבונות וצעקות. זאת ועוד, בנסיבות בהן המתלונן נטל את הטלפון בכוח מן הנאשם, מסתבר יותר בעיניי, כי הנאשם הפעיל כוח מצדו כתגובה אינסטינקטיבית וכסוג של מגננה מיידית. מאותו טעם של חילופים הדדיים, אין מקום לייחס לדברי המתלונן תוכן של איומים על-פי דרישות סעיף 192 לחוק.
שלישית, נושא ששב ועלה בעדויות הצדדים הוא ההבדל הגופני שבין המתלונן לבין הנאשם. הנאשם גבוה ורחב מן המתלונן, שהוא צנום יחסית. בהקשר זה ציין המתלונן, כי למרות שהנאשם היה אזוק, הוא השתמש באזיקים כנשק וכדי לפגוע בו, לרבות ניסיון לפגוע בצווארו. הנאשם טען מנגד, כי משום שהיה אזוק, היה מוגבל בתנועותיו ואף חשש ליפול מאובדן שיווי משקל, לאחר שהמתלונן הלם בו ודחף אותו. המתלונן טען, כי הנאשם קם וניסה לצאת מהחדר, בעוד שהנאשם הכחיש זאת וטען שאכן עמד, אך לא ניסה לצאת מהחדר, והשוטרים שנכנסו לחדר, הגיעו בשל צעקותיו שלו, ולא בשל צעקות המתלונן. לטעמי, גרסת הנאשם הגיונית יותר – אין מחלוקת, כי האירוע החל כשהשניים ישובים זה בסמוך לזה כשהנאשם אזוק. מכאן, שחופש התנועה שלו היה מוגבל בהרבה משל המתלונן. כאמור, המתלונן הוא שהחל במגע פיזי לראשונה, כך שהיוזמה וההפתעה באה מצדו. שילוב שני הדברים מחזק לדעתי את גרסת הנאשם, והיא אמינה עלי יותר מגרסת המתלונן.
רביעית, שני הצדדים טוענים, כי לשמע הצעקות הגיעו לחדר בין שלושה לארבעה שוטרים שהתערבו בנעשה. אלא, שלמרבה הפליאה, אין בידינו כל חומר חקירה המבוסס על עדויותיהם או דוחותיהם של אותם שוטרים. המתלונן אף לא יכול היה לנקוב בשמותיהם של השוטרים, ולא ידע לומר מדוע לא ציין זאת בהודעתו במשטרה או בדו"ח הפעולה שמילא (שלא הוגשו):
"ש. למה לא אמרת את שם השוטרים אז?
ת. עכשיו אני לא זוכר.." (פרו' עמ' 21, ש' 15-16)
...
"לשאלת בית המשפט: אין חולק כי כאשר אמרתי את הדברים מבלי שנשאלתי, לא ציינתי מי עזר לי." (פרו' עמ' 22, ש' 5).
מדובר בפרט עובדתי מהותי, ומחדל החקירה בהקשר זה – אי-הבאת גרסותיהם של השוטרים המעורבים, שעל מעורבותם אין מחלוקת – מהווה בעיניי מחדל חקירה יסודי בהקשר לתיק הנוכחי, ויש בו כדי לפגוע בצורה קשה ביכולת בירור האמת ובזכותו של הנאשם להליך הוגן.
כבר נקבע כך בעניינם של מחדלי חקירה:
"נקודת המוצא ידועה: 'מטרתה של החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו'... יחד עם זאת, 'מחדלי חקירה אין בהם כשלעצמם כדי להביא לזיכויו של נאשם, אם חרף מחדלי החקירה הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו בעבירות שיוחסו'... 'השאלה אותה נדרש בית המשפט לבחון היא האם מחדלי החקירה מקימים חשש כי הגנתו של הנאשם קופחה, מכיוון שנוצר לו קושי להתמודד עם חומר הראיות נגדו או להוכיח את גרסתו שלו'... נפקדותו של מחדל החקירה תלויה, אפוא, ב'תשתית הראייתי שהניחה המאשימה ובספיקת אותם מעורר הנאשם, והמסקנות תלויות בנסיבותיו של כל עניין ועניין' " [ע"פ 2840/17 ניאזוב נ' מ"י (מיום 4.9.2018), פסקה 73 לפסק דינו של כב' השופט סולברג].
לכן, בהתחשב בכך שלא נעשה כל מאמץ לברר את טיבו של האירוע עם כלל המעורבים בו – דהיינו, יתר השוטרים שאין מחלוקת שהיו מעורבים בו - אני קובע כי מדובר במחדל מהותי היורד לשורש יכולתו של הנאשם להתגונן, וזוקף מחדל זה לחובת המאשימה באופן שגורע ממידת האמון שניתן לתת בגרסת המתלונן, שכן האחרון לא מסר כל הסבר הגיוני למחדל. מעבר לאמור, גם החוקרת בעדותה לפניי, לא ידעה "בזמן אמת" כי היו עדים לאירוע שבין הנאשם למתלונן:
"ש. ואת יודעת שלמקרה הזה היו לפחות שלושה עדים. נכון?
ת. עדים? לא. עדים למה?
ש. עדים למקרה. עדים שיכולים לאשש או להפריך את הסיפור של השוטר.
ת. לא זכור לי שהיו עדים" (פרו' עמ' 26, ש' 12-15).
תשובה ספונטנית זו של החוקרת לשאלה בחקירה הנגדית מלמדת, כי "בזמן אמת", היא לא שמעה מפי המתלונן דבר על כך ששוטרים אחרים סייעו לו להשתלט על הנאשם. הדבר מקבל אישור בתשובתו של המתלונן במהלך חקירתו הנגדית בעדותו לפניי, כאשר הוא מאשר את הטענה, שלא מסר בהודעתו במשטרה דבר וחצי דבר לגבי מעורבות שוטרים נוספים בהשתלטות על הנאשם (פרו' עמ' 22, ש' 1-3), מבלי שיש לו הסבר לכך. בהקשר זה, אין לבוא בטרוניות לחוקרת, שכן שאלותיה למתלונן נבעו מגרסתו שלו.
חמישית, יש להפנות לתהיות העולות גם לגבי חלקו הראשון של האירוע (אירוע ההגעה לישיבה לצורך ביצוע צו המעצר והטענה כי הנאשם ברח), משום שלתהיות אלו, יש השלכה על מידת היכולת לתת משקל מלא לגרסת המתלונן. בהקשר זה תיאר המתלונן, כי הגיע יחד עם שני שוטרים נוספים לישיבה ברח' רש"י בירושלים. שניים מהם נכנסו לישיבה והוא המתין בחוץ. הוא הבחין בנאשם "רץ מהישיבה ובורח" (פרו' עמ' 12, ש' 2-3). כאשר עומת עם גרסת הנאשם, כי לא נמלט ואף לא ידע שהשוטרים נכנסו לישיבה אישר המתלונן, כי אכן לא ראה את הנאשם נמלט מהשוטרים, אלא מדובר במסקנה שהסיק, שכן ראה את הנאשם רץ, אך לא ראה ששני השוטרים האחרים רדפו אחריו (פרו', עמ' 14, ש' 26-32). גם כאן, כמו באירוע התקיפה, לא נרשמו דו"חות פעולה של שני השוטרים שהצטרפו למתלונן, וגם כאן לא ניתן כל הסבר מדוע הדבר לא נעשה. המתלונן גם אישר, כי לא ציין בדו"ח הפעולה שלו כי הנאשם ברח, אלא ציין ש"רץ" (שם). יוצא, אפוא, כי לגבי שני חלקי האירוע, בהם היו מעורבים שוטרים נוספים, לא נמצא כל תיעוד. יש בכך משום מחדל חקירה, ובהיעדר מענה סביר, יש בכך להחליש את גרסת המתלונן לגבי האירוע כולו.
שישית, אין לראות בצילומי חבלותיו של המתלונן ובצילומי השרשרת שלו משום חיזוק לגרסתו, שכן אין מחלוקת שבין הנאשם למתלונן התגלע אירוע אלים, שקבעתי את אופיו ההדדי. על-כן לא מן הנמנע כי המתלונן אכן נחבל במהלך האירוע והשרשרת שלצווארו אכן נקרעה. אלא שהיה זה תוצאת האירוע ההדדי ואין בעצם קיומם של החבלות והנזק לשרשרת, לחזק דווקא גרסה אחת על פני אחרת.
סיכום
סיכומו של דבר הוא, שיש קושי ממשי לתת משקל לגרסת המתלונן מהטעמים שציינתי לעיל. זאת, יחד עם מחדלי החקירה עליהם הצבעתי, מחייבים את המסקנה, כי אין די בראיות שהביאה המאשימה כדי לבסס את אשמו של הנאשם מעבר לספק סביר, כנדרש בפלילים, ולכן אני מזכה אותו מן המיוחס לו, מחמת הספק.
נוכח מסקנתי, לא נדרשתי לטענות נוספות שהעלו הצדדים.
ניתנה היום, ח' סיוון תש"פ, 31 מאי 2020, במעמד הצדדים.
