לוי נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ

מונחת לפניי תביעה לתשלום תגמולי ביטוח מכוח פוליסת ביטוח מקיף, בגין היעלמות רכבו של התובע כפי שנטען על-ידו.

התובע טוען כי רכבו נגנב. הוא פנה לנתבעת (המבטחת של רכבו) על מנת להפעיל את הכיסוי הביטוחי בגין אירוע הגניבה הנטען, אך נענה בשלילה. הנתבעת טוענת מנגד כי הכיסוי הביטוחי אינו חל בנסיבות העניין שכן התובע נהג ברשלנות רבתי עת הנחה את נהגו, להותיר את מפתחות רכבו בתוך הרכב.

התובע העמיד את תביעתו על סך 150,000 ₪.

עיקר העובדות הרלבנטיות

ממכלול החומר הקיים בתיק עולה כי במועדים הרלבנטיים לתביעה, בבעלות התובע שעוסק במתן שירותי הסעה, היה בין השאר, רכב מסוג "פורד טרנזיט" ומספר הרישוי שלו 71-258-36 (להלן: "הרכב").

בתקופה שבין 1.9.2011 ועד 31.8.2012 הרכב היה מבוטח אצל הנתבעת (להלן גם: "המבטחת") בביטוח מקיף, זאת לפי פוליסת ביטוח שמספרה 2075100309/11 (להלן: "הפוליסה"). פוליסה זו מכסה נזקי רכוש וגניבה.

מחומר הראיות עולה כי ברכב היו קיימים אמצעי מיגון שהם: שולל תנועה מקורי (אימבולייזר) עם קוד הקלדה, מערכת אזעקה ומערכת איתור של חברת פוינטר (להלן בהתאמה: "האימבולייזר", "האזעקה" ו-"מערכת האיתור", וכולם ביחד "אמצעי המיגון"). מחומר הראיות [מוצג ת/1] עולה כי האימבולייזר נדרך באופן פסיבי לאחר שתי דקות מסיבוב מתג ההצתה למצב כיבוי (OFF) ומערכת האזעקה הייתה נדרכת באופן פסיבי כאמור לאחר חמש-עשרה דקות ממצב הכיבוי האמור. לפי המוצג המוזכר, "בזמן אירוע גניבה המערכת ברכב משדרת. תשדורת זו כוללת גם מידע על סיבת האירוע".

ביום ראשון 15.7.2012, מעט לאחר חצות של יום 14.7.2012 (בשעה 01:28), התלונן התובע במשטרת ישראל על גניבת רכבו עת חנה בחניון ציבורי בקריית ארבע (להלן: "האירוע"). התובע טוען כי הרכב נגנב עת חנה בחניון סמוך למגורי נהג המועסק אצלו ונוהג ברכב, מר מ' שועה (להלן: "שועה").

התובע ביקש להפעיל את פוליסת הביטוח בגין גניבת הרכב כטענתו, אולם הנתבעת סירבה לעשות כן לאחר שהחלה בהליך איסוף המסמכים הרלבנטיים.

מחומר הראיות עולה כי זולת שועה, עבדו אצל התובע בתקופות שונות נהגים נוספים.

הרכב לא אותר.

תמצית טענות התובע

התובע טוען, בין השאר, כי הרכב נגנב ביום 14.7.2012 (בצאת השבת), כאשר חנה כאמור סמוך לביתו של שועה. התובע אינו נותן שירותי הסעה בשבת, כך שהנסיעה האחרונה ברכב התרחשה ביום שישי 13.7.2012 בשעות הבוקר.

שועה הועסק על-ידי התובע כנהג הקבוע על הרכב. במועד הסמוך לגניבה, לא הועסקו על-ידי התובע נהגים אחרים מלבד שועה. מיד עם היוודע דבר הגניבה, דיווח התובע למשטרה ולחברת מערכת האיתור.

לאחר הגשת התלונה במשטרה נגבו עדויות הן מהתובע והן מאנשים נוספים: מר ע' ג'אבר (להלן: "ג'אבר") - עובד במוסך סמוך לקריית ארבע ומר ע' גרמדאי (להלן: "גרמדאי") - שעבד בעבר כנהג אצל התובע עד סיום העסקתו, כחודשיים לפני האירוע.

הנתבעת סירבה לשלם את הפיצוי, זאת ללא הודעה מסודרת שמסרה לתובע בנדון. במסגרת ההליך דנן עלה כי סירובה של הנתבעת מתבסס על טענתה לפיה מפתחות הרכב נותרו בתוך הרכב, בעודו חונה ולא נעול, זאת לפי הנחיה כביכול של התובע ובניגוד לתנאי הפוליסה. ממועד האירוע מיום 15.7.2012 ועד מועד הגשת התביעה דנן ביום 11.11.2012 לא הודיעה הנתבעת כי הסיבה לדחיית התביעה נוגעת למפתחות של הרכב. במכתבה מיום 2.10.2012 אישרה הנתבעת כי קיבלה "2 זוגות" מפתחות הרכב.

הנתבעת לא הוכיחה כי מפתחות הרכב אכן הופקרו, והאם הופקרו על-פי הנחיה מפורשת של התובע. כמו כן, לא הצליחה הנתבעת לשכנע שהשימוש במפתח שהושאר ברכב, הוא שגרם לגניבה, שאם לא כן, ממילא אין כל קשר סיבתי בין ההפקרה של המפתח לבין התממשות הסיכון הביטוחי אשר לו טוענת המבטחת. על כן, גם אם בסופו של יום ייקבע כי המפתחות של הרכב הושארו ברכב בעת הגניבה, אין בכך כדי להצדיק את שלילת הפיצוי.

התובע מעולם לא נתן הנחיה להשאיר את מפתחות הרכב בתוכו, למעט במספר מקרים בודדים. ברשות התובע היה מפתח רזרבי שעשה בו שימוש, דבר שמלמד על כך שלא היה מפתח קבוע ברכב. בנוסף, לא היה ידוע לתובע כי שועה היה נוהג להשאיר את המפתח בתוך הרכב. על כן, גם אם יקבע כי מפתחות הרכב הושארו בו, הדבר נעשה בשל רשלנותו של שועה או בשל החלטה אישית שלו, ללא ידיעתו והסכמתו של התובע.

העובדה לפיה שועה, שעדותו אינה אמינה ורוויית סתירות, ניסה להטיל את האשמה על התובע, מלמדת על חששותיו שמא התובע או המבטחת יגישו נגדו תביעת רשלנות בגין גניבת הרכב.

הנתבעת דחתה את תביעתו של התובע לפיצוי בשל העובדה לפיה המפתחות נשארו בתא הכפפות של הרכב. הנתבעת לא טענה כי המפתחות הושארו בדלת הרכב. לפי הוראות הפוליסה, על המבוטח להוציא את מפתחות הרכב ממתג ההצתה ולשמור על המפתחות ולא להפקירם. אין מחלוקת כי מפתחות הרכב לא הושארו במתג ההצתה. על כן, גניבה של רכב כאשר המפתח אינו בתוך מתג ההצתה, אפילו הוא בתוך הרכב עצמו במקום מוסתר, אין הדבר מהווה סיכון ביטוחי שבגינו ניתן לשלול תגמולים.

המומחה מטעם התובע ערך שחזור במקום בו נגנב הרכב. בהתאם לממצאיו, רק בפרק הזמן שבו הוצא המפתח ממתג ההצתה ועד לדריכת המערכת, ניתן היה לגנוב את הרכב באמצעות מפתח בלבד. פרק הזמן האמור הוא שתי דקות בלבד. לאחר שתי דקות, מערכת המיגון והאזעקה נדרכות ולא ניתן לעשות כל שימוש במפתח לצורך גניבת הרכב. בנוסף, בהתאם להודעת חברת פוינטר מהימים שקדמו לגניבה, ישנה סבירות גבוהה כי מערכת האיתור חובלה ונותקה על-ידי הגנבים לפני הגניבה או לכל המאוחר במהלכה.

לעומת המומחה מטעם התובע, המומחה מטעם הנתבעת לא ערך שחזור וגם העלה השערה עובדתית לפיה מאחר שלא התקבלה התרעה במוקד חברת האיתור, הרי שהקוד הסודי היה רשום ברכב. לטענת התובע, טענה זו לא הועלתה בכתב ההגנה.

שני המומחים מטעם הצדדים היו בדעה אחת כי לאחר דריכת המערכת לא ניתן היה לגנוב את הרכב עם המפתח ללא הקשת קוד סודי. לכן, מאחר שאין מחלוקת כי הגניבה אירעה שעות רבות לאחר הוצאת המפתח ממתג ההצתה, לא ניתן היה לגנוב את הרכב עם המפתח בלבד.

התובע עותר לפסיקת פיצוי בהתאם לשווי הרכב במועד הגניבה בהתאם למחירון לוי יצחק (חודש 7/2012) בסכום משוערך 141,330 ₪ בתוספת ריבית. בנוסף, עותר התובע לפיצוי בגין עוגמת נפש בסך 10,000 ₪ וכן החזר הוצאות ואובדן הכנסה. התובע העמיד את תביעתו כאמור, על סך 150,000 ₪.

תמצית טענות הנתבעת

הנתבעת טוענת מנגד, בין השאר, כי שועה שהוא האחרון שנהג ברכב התובע, הוא העד הרלבנטי היחיד במקרה דנן, והוא היחיד שיודע היכן הושארו המפתחות של הרכב. כל עדותו של התובע בעניין זה, היא עדות מפי השמועה.

בהתאם לתנאי הפוליסה, השארת מפתחות בתוך רכב לא נעול, היא הפרה של תנאי הפוליסה. חובת הזהירות של המבוטח היא עשיית צעדים אקטיביים שמטרתם מניעת נזק. גם ללא הוראת המבטח על טיבם והיקפם של צעדים אלה, חייב המבוטח לנקוט באמצעים סבירים למנוע את הנזק. סבירות האמצעים שבהם חב המבוטח אמורה לתאום את הפרקטיקה המקובלת בקרב בעלים ונהגים של הרכב, בהתאם לסיכון שלפניו הם עומדים.

גם ללא תחולת הדרישות הנקובות בפוליסה נשללים מהמבוטח תגמולי ביטוח אם נהג ברשלנות חמורה הגובלת ברשלנות רבתי. התובע שהעיד על מספר ניסיונות קודמים של גניבת הרכב, היה מצופה ממנו כי לא יפקיר את מפתחות רכבו. התנהלות שבה הרכב נותר פתוח והמפתחות בפנים, היא הפקרת מפתחות הרכב, שכן כל אחד יכול להיכנס אליו, להתניעו ולנסוע עמו.

בהתאם לתנאי הפוליסה, התניית המיגון מחייבת פעולות מפורשות של הוצאת מפתחות הרכב ממתג ההצתה ושמירת המפתחות מבלי שיופקרו. בעניינו של התובע, מפתחות הרכב הושארו בתוכו בעת חנייתו, זאת בניגוד להוראות הפוליסה. התנהגותם של התובע ושל שועה מהווה רשלנות רבתי. התנהגות בלתי זהירה של מבוטח תפטור את המבטח מחובתו על-פי הפוליסה. התנהגות התובע והעובד אצלו היא גם מנוגדת לדיני התעבורה.

ביחס לאחריות התובע, טוענת הנתבעת כי בין התובע לבין שועה היו יחסי עובד-מעביד, כאשר האחרון פעל בהתאם לדרישותיו והוראותיו של התובע. על כן, גם על שועה חלה החובה בכל הקשור לשמירה על המפתחות באותה מידה שחלה על התובע. לכן, אין כל משמעות לשאלה האם התובע הנחה או לא הנחה את שועה בעניין השארת המפתחות ברכב.

המומחה מטעם התובע אינו מומחה אלא שמאי רכב. המומחה הסתמך בחוות דעתו על בדיקת מערכת מיגון אשר אינה זהה לזו שהייתה מותקנת ברכב, לכן מאחר ובממצאיו של המומחה ישנם פגמים מהותיים, יש לפסול את חוות דעתו. המומחה מטעם התובע מאשר כי במהלך השחזור שעשה, הוא נכנס לרכב והתניע אותו עוד לפני דריכת המערכת באופן פסיבי. טענת המומחה מטעם התובע לפיה הגנב ביטל את מערכת האיתור ברכב עובר לגניבה, השאירו בחניה וחזר לקחת אותו לאחר שעות רבות, אינה סבירה. הנתבעת סבורה כי גנב אשר פועל ברכב לביטול מערכת האיתור, יגנוב באופן מיידי את הרכב ולא ישאירו במקום חנייתו.

לטענת הנתבעת, המומחה מטעמה העיד ודבק בעמדתו לפיה קיים קשר ישיר בין השארת המפתחות ברכב התובע לבין אירוע הגניבה הנטען.

הראיות מטעם הצדדים

מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית והוא העיד במשפט. בנוסף, הוגשה חוות דעת של המומחה מטעמו, מר ד' עד (להלן: "המומחה מטעם התובע"). המומחה העיד במשפט.

מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית ודו"ח מיום 2.8.2012, של החוקר מר ש' בר (להלן בהתאמה: "דו"ח החוקר" ו-"החוקר מטעם הנתבעת"). החוקר העיד במשפט. הוגש בנוסף, תצהיר עדות ראשית של שועה שהעיד במשפט, וגם זומן לדיון העד גרמדאי.

כמו כן, זומנו לדיון שוטרים ממשטרת ישראל, הם: השוטר א' בן לולו והשוטר י' שלם. השוטר בן לולו העיד במשפט. הנתבעת הגישה גם חוות דעת של מומחה מטעמה, מר ש' יעקובי (להלן: "המומחה מטעם הנתבעת") אשר העיד במשפט.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי במכלול החומר הקיים בתיק, שמעתי את עדויות עדי הצדדים והתרשמתי מעדויותיהם, וכן לאחר שנתתי את דעתי למכלול טענות הצדדים בהליך דנן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל, באופן חלקי, כפי שיפורט להלן.

למעשה, משעה שאבדו עקבותיו של הרכב ואין מחלוקת כי הרכב היה מבוטח אצל הנתבעת בביטוח שמכסה גניבה, כי אז קם בנסיבות העניין היסוד לכאורה לטענה של התובע לפיה הרכב נגנב וכי נדרשת הנתבעת לדון בשאלת הכיסוי הביטוחי. על כן, ככל שהנתבעת סבורה כי התובע אינו עומד בתנאי הפוליסה כדי לקבל את תקבולי הביטוח בגין אירוע הגניבה, מוטל עליה הנטל להוכיח אי-עמידת התובע בתנאי הפוליסה ולשכנע בדבר העדר זכאותו לתגמולי הביטוח בנסיבות העניין.

לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים בנדון דנן ושמעתי את עדויות עדיהם, סבורני כי הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח במשפט, לפי מאזן ההסתברויות במשפט האזרחי, כי התובע אינו עומד בתנאי פוליסת הביטוח, ובפרט, בתנאי שעוסק במיגון הרכב. הנתבעת לא הוכיחה במשפט כי התנאי לפיו על המבוטח שלא להפקיר את מפתחות הרכב, מתקיים.

כפי שיורחב להלן, טענת הנתבעת לפיה התובע הנחה את נהגו שועה לנהוג דרך קבע להותיר את הרכב לא נעול ולהותיר בתוכו את מפתחות הרכב, לא הוכחה. מכאן, אין בידי לקבל את טענת הנתבעת לפיה התובע התרשל, לא כל שכן התרשלות רבתי בקיום תנאי הפוליסה.

לפי התנאי הקבוע בעמוד השני בכתב הפוליסה:

"מיגון הרכב:

...על המבוטח להוציא את מפתחות הרכב ממתג ההצתה של הרכב בכל עת שברכב לא מצוי אדם בוגר וכן על המבוטח לשמור על מפתחות הרכב ולא להפקירם..."

(ההדגשה אינה במקור)

כלל הוא כי המוציא מחברו עליו הראיה. על כן, על בעל-הדין שתובע את חברו מוטל הנטל להוכיח את גרסתו ואת עילת תביעתו במשפט. הואיל ובמשפט אזרחי עסקינן, ראיות הצדדים תיבחנה לפי מאזן ההסתברויות. במילים אחרות ובנסיבות ההליך דנן, ככל שהנתבעת סבורה כי התובע אינו עומד בתנאי פוליסת הביטוח שמקנים לו ככלל תקבולי ביטוח בהתרחשות אירוע גניבה, מוטל עליה הנטל לשכנע את בית המשפט כי גרסתה עדיפה על גרסת התובע וכי סבירה יותר ממנה.

הטענה בדבר הנחיית התובע להותיר את הרכב לא נעול והמפתחות בתוכו

בפלוגתה העובדתית הנטושה בין הצדדים - האם נתן התובע הנחיה לשועה להשאיר את הרכב לא נעול וכן להשאיר את מפתחות הרכב בתוכו - גרסת הנתבעת בנדון דנן, לא הוכחה כדבעי לפי מאזן ההסתברויות במשפט האזרחי.

ממכלול החומר הקיים בתיק, עולה כי טענת הנתבעת מתבססת בהקשר דנן, על שתי עדויות מרכזיות, והן עדויות הנהגים שועה וגרמדאי. ברם, כפי שנראה להלן, עדויות אלו, ביחד ולחוד, מעוררות קשיים שמכרסמים תחת מהימנות הגרסה של הנתבעת.

העדות של שועה: שועה העיד בתצהירו כי התובע נתן הנחיה לפיה בעת שהרכב חונה יש להותירו לא נעול וכן להותיר את מפתחותיו בכיס הדלת (סעיף 4 בתצהיר מיום 18.2.2015). שועה שב על עדותו זו בבית המשפט: "כל הזמן המפתח היה באוטו. זה הנחיות שקיבלתי מנתן כשאני מסיים נסיעה לשים את המפתח בכיס של הדלת" [שורות 5-3, עמוד 23 (דיון מיום 20.4.2015); ראו גם: שורות 22-21 ו-30-25 בעמוד 23 בפרוטוקול של אותו דיון]. עוד בעדותו בבית המשפט, העיד שועה, בין השאר, כלהלן [שורות 15-12, עמוד 23 (דיון מיום 20.4.2015)]:

"אני נהג מקצועי והיו לי רכבים ועבדתי על רכבים. אף פעם בחיים שלי לא השארתי רכב פתוח. אני הייתי סוגר תמיד את האוטו ונועל אותו. נתן ביקש ממני לעשות את הדבר הזה הייתי מרגיש לא טוב, כאילו אחריות, זה לא מסתדר לי, ילדים, אוטו פתוח. הייתי יוצא בחשש. שאלתי אותו וקיבלתי תשובה שבשורה תחתונה זה עניינו"

שועה הסביר בתצהירו כי ההנחיה האמורה של התובע ניתנה נוכח העובדה לפיה גם נהגים נוספים מטעם התובע נהגו ברכב. העד העיד גם כי הרבה נהגים נהגו ברכב זולתו [שורות 32-21 ו-16-1, עמודים 22-21 (דיון מיום 20.4.2015)] וכי גם ברכב הנוסף של התובע, התובע היה מותיר את המפתח "ליד הדלת" [שורה 28, עמוד 25 (דיון מיום 20.4.2015)].

ברם, מחומר הראיות, סמוך לאחר התרחשות האירוע הנטען, נאמר מפי שועה כי הנחיית התובע הייתה להותיר את המפתחות בתא הכפפות ברכב, ולא בכיס הדלת או ליד הנהג. בין היתר, סמוך (יומיים) לאחר התרחשות אירוע היעלמות הרכב, נרשם במכתב של חברת פוינטר, שהוצא ביום 17.7.2012, בזו הלשון: "מיכה הוסיף כי מפתחות הרכב הושארו ברכב בתא הכפפות" (סעיף 4). לא זו בלבד; שועה מסר הודעה במשטרה (ביום 15.7.2012). בהודעתו, מסר כי התובע הנחה להניח את המפתחות בתא הכפפות ברכב [שורות 6, 8, 9, 28 ו-35-34 בהודעה במשטרה].

אם לא די בכך, שועה טען זאת גם לפני החוקר מטעם הנתבעת ביום 27.7.2012 (ראו דברי שועה, עמוד 8 בדו"ח החוקר). לפי דברי שועה לפני החוקר מטעם הנתבעת:

"ש.ת. אחרי כל הסעה אני חוזר הביתה חונה את הרכב בחנייה סמוכה לבית, כאשר את המפתחות של הרכב אני שם בתא הכפפות עפ"י הנחייה ברורה וחד משמעית של מר נתן לוי, לא יודע מה השיקולים של נתן לוי, מידי פעם מגיעים נהגים אחרים ולוקחים את הרכב ללא ידיעתי !!

ש.ת. אני מצהיר כי זו הוראה חד משמעית של מר נתן לוי"

(ההדגשות אינן במקור)

לעומת זאת, בעדותו במשפט, העיד שועה, בין השאר, כלהלן (שורות 5-2, עמוד 25 [דיון מיום 20.4.2015]):

"ש. כשהשארת את המפתח בצד זה היה בצד הנהג או ליד הנהג.

ת. בדלת של הנהג.

ש. למה לא השארת את זה בתא הכפפות במקום יותר מוסתר.

ת. התבקשתי להשאיר שם. פה ליד הנהג"

בהמשך [שורות 28-26, עמוד 25]:

"ת. רוב הזמן נתן היה נוהג על הרכב שלי, הרכב שנגנב נהגים אחרים היו נוהגים עליו. קרה לפעמים שנתן נהג באוטו שנגנב ואני התבקשתי לעשות נסיעה ברכב השני שם היה המפתח וביקשתי את הקוד לעשות את הנסיעה. המפתח היה גם באוטו ליד הדלת..."

(ההדגשות אינן במקור)

עולה אפוא, כי קיימת סתירה מהותית בעדות שועה לעניין הימצאות המפתחות זאת לפי הנחיית התובע, בין דבריו סמוך לאחר האירוע לבין דבריו בתצהירו ובעדותו בבית המשפט.

טענת התובע בתצהירו לפיה המניע לעדות שועה הוא רצונו להסב לו נזק [סעיף 47 בתצהיר של התובע; ראו גם עדות התובע: שורות 23-14, עמוד 16 (דיון מיום 20.4.2015)], אינה חסרת יסוד בנסיבות העניין. שועה לא הכחיש כי היו קיימים בינו לבין התובע ויכוחים אולם לדידו מדובר בוויכוחים "לא רציניים" [שורה 27, עמוד 24 (דיון מיום 20.4.2015)]. בנוסף, על השאלה: "אתה לא רצית שעופר יעבוד אצל נתן כי זה מוריד ממך. עבודה של עופר מורידה מהעבודה שלך", שועה השיב בחיוב [שורות 32 ו-1, עמודים 25-24 (דיון מיום 20.4.2015)]. התובע העיד בתצהירו [סעיף 37], כי לאחר האירוע הפסיק את עבודתו של שועה.

אם לא די בכך, גם נימוקו של התובע לפיו שועה העיד את מה שהעיד משחשש שמא ייתבע על-ידי התובע או על-ידי חברת הביטוח בשל רשלנות על רקע גניבת הרכב ולכן ביקש להסיר את האחריות מעצמו באמצעות הטלתה על התובע [סעיף 25 בסיכומי התובע], אף הוא אינו חסר יסוד. שכן, בנסיבות העניין, מה ההיגיון בכך שהתובע יורה דרך קבע על הותרת הרכב לא נעול ומפתחותיו בתוכו - דבר שלבטח היה מגביר את הסיכון לגניבתו - בשעה שמדובר ברכב חדש יחסית (נזכיר, הרכב הוא תוצרת שנת 2008 ונעלם בשנת 2012).

על-יסוד האמור, לא מצאתי לנכון לתת אמון מלא בעדות של שועה.

העדות של גרמדאי: כאמור, הטענה בדבר קיומה של הנחיה של התובע, נתמכת לכאורה גם בעדותו של גרמדאי. העד העיד בחקירה ראשית, בין השאר, כלהלן: "עבדתי באופן מזדמן. הוא היה מתקשר אלי ואומר תגש לאוטו, האוטו נמצא במקום מסוים והמפתחות היו בדלת. כשפותחים את הדלת בכיס של הדלת. כך היה בשני הרכבים, הטיוטה והפורד" (ההדגשות אינן במקור) [שורות 5-3, עמוד 9 (דיון מיום 27.10.2015)].

עדות זו מעוררת קשיים לא מבוטלים.

ראשית: גרמדאי מסר הודעה במשטרה לעניין היעלמות הרכב, ביום 6.8.2012. בהודעתו במשטרה, מלבד זאת שאין כל זכר להנחיה של התובע להותיר את המפתחות ברכב בתא הכפפות, ליד הדלת או בכל מקום אחר בתוכו, אלא שגם, הוא הסביר כיצד מפתחות הרכב היו מגיעים לידיו עת היה מתבקש לנהוג במה מרכבי התובע. לפי עדותו במשטרה: "הייתי נוסע כול פעם על רכב אחר, והוא היה מגיע אלי ומביא לי מפתחות או שהוא היה לוקח אותי לרכב ומביא לי את המפתחות..." [שורות 5-4].

שנית: בתום עדותו במשפט ביקש גרמדאי, להוסיף כי לאחר המקרה, התקשר אליו התובע ואמר לו "לא להגיד שום דבר" [שורה 20, עמוד 15 (דיון מיום 27.10.2015)]. לדבריו, התובע ביקש ממנו: "אל תגיד שהשארתי את המפתחות באוטו" [שורה 20, עמוד 16 (דיון מיום 27.10.2015)]. טענה עובדתית זו של העד - אשר ללא ספק, לכאורה, היא בעלת משמעות מהותית בבירור התובענה - הועלתה רק בתום העדות, באופן תמוה ולא מוסבר כדבעי. על כן, אין בידי לקבלה. לעדות זו של העד אין כל תימוכין בהודעתו במשטרה (מיום 6.8.2012) ואף לא בטיוטת תצהירו שהוגש לתיק בית המשפט ביום 2.12.2013.

אם לא די בכך, מעדות גרמדאי בדיון בבית המשפט, עת נשאל מדוע שהתובע יתקשר אליו, הוא השיב: "הוא התקשר לרוב הנהגים. אני יודע זאת כי מיכה התקשר אליי גם. נתן התקשר אלי ואמר לי אם ישאל אותך אל תגיד שהמפתחות היו באוטו" [שורות 22-21, עמוד 16 (דיון מיום 27.10.2015)]. ברם, שועה לא העיד, בשום מקום, כי התובע התקשר אליו וביקש ממנו שלא יספר כי הנחה את הנהגים להותיר את מפתחות הרכב בתוכו.

אשר לשאלת המניע האפשרי להתנהגות גרמדאי בנדון דנן ועדותו במשפט כפי שהעיד, בנסיבות העניין ועל יסוד החומר הקיים בתיק, לא ניתן לשלול את האפשרות הסבירה שדברי גרמדאי ועדותו באו בתגובה על עצם קשירת שמו בחקירת היעלמות הרכב. מחומר הראיות שהונח לפני בית המשפט, עולה כי גרמדאי מסר הודעה במשטרה לעניין היעלמות הרכב. אמנם הוא לא נחקר כחשוד, אולם ביום 16.10.2012 נחקר ג'אבר בחשד, בין השאר, בגניבת הרכב, וחלק הארי בחקירתו סב סביב שאלת הקשר בינו לבין גרמדאי.

על יסוד מכלול האמור, לא מצאתי לנכון ליתן אמון מלא גם בעדותו של גרמדאי.

בנוסף מעיון בדו"ח חוקר של חברת הביטוח, עולה כי החוקר שאל גם נהג נוסף, בשם סמיון. לפי עדותו של נהג זה לפני החוקר, הוא ביצע שתי הסעות בלבד ברכב של התובע, ובשתיהן לקח את המפתחות מהתובע (עמוד 13 בדו"ח החוקר). סמיון לא זומן לעדות על-ידי הנתבעת הגם שהוא נחקר על-ידה ונראה כי יש רלבנטיות לעדות שלו.

התובע אישר בתצהירו כי רק במקרים בודדים הוא הורה על השארת מפתחות הרכב בתוך הרכב [סעיפים 46-44 בתצהיר; ראו גם עדות התובע: שורות 31-23, עמוד 17 (דיון מיום 20.4.2015)]. עדות התובע בהקשר דנן הותירה רושם אמין ולא נסתרה כדבעי במשפט.

על-יסוד הנימוקים דלעיל, נקבע בזאת כי במועד הרלבנטי להיעלמות הרכב, לא הוכח כי הייתה קיימת הנחיה כביכול של התובע להותיר את הרכב, דרך קבע, לא נעול ולהותיר את מפתחותיו בתוכו. על כן, גם אם נניח כי מי מנהגי התובע, בין במעשה ובין במחדל, הוא הותיר את המפתחות ברכב עובר לאירוע היעלמותו, הרי הוא עשה כן ללא הרשאה של בעל הרכב (המבוטח), ובכל מקרה, אין בנסיבות העניין כדי לפגוע או לגרוע מזכויות המבוטח לתקבולי הביטוח, בהתאם לתנאי הפוליסה.

תנאי הפוליסה

משלא הוכח קיומה של הנחיה כאמור מפי התובע, כפי שנטען על-ידי הנתבעת, נדחית בזאת טענת ההפקרות שהועלתה על-ידי הנתבעת. עם זאת, למעלה מן הצורך נעיר כי לדידי, הנחיה או הוראה של המבוטח להותיר רכב דרך קבע לא נעול ומפתחותיו בתוכו (ככל שמוכח הדבר), בהיעדר הימצאותו של אדם בוגר בתוך הרכב, היא פעולה אשר מלבד הרשלנות הקיצונית הטמונה בה, אלא שהיא נוגדת את הוראת הפוליסה.

כטענת התובע, הפוליסה מורה שהמפתחות לא יהיו במתג ההצתה ללא נוכחות אדם בוגר. עם זאת, בהמשך נקבע בפוליסה - שהיא המערכת ההסכמית המחייבת את הצדדים לה, המבוטח והמבטחת - לשמור על מפתחות הרכב ולא יפקירם. לדידי, הותרת הרכב ללא נעילה כאשר המפתחות בתוכו, וזאת דרך קבע, היא הפקרות של המפתחות, שהן הכלי המרכזי אשר באמצעותו ניתן להתניע את מערכות הרכב.

אכן, יש בסיס לטענת התובע כי כאשר קיימת מחלוקת פרשנית לעניין תנאי מבין תנאי הפוליסה כי אז, ככלל, יש לפרש אותו תנאי באופן שלא יכשיל את ציבור המבוטחים, או במילים אחרות, יש להעדיף את הפירוש שתומך בזכאותו של המבוטח [ראו והשוו: רע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת-חן נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 281, 299 (1996)], אולם, בנדון דנן איני סבור כי קיימת מחלוקת פרשנית כנטען. שכן, עת צוין בפוליסה התנאי "ולא להפקירם", סבורני כי בסקאלת האפשרויות שיכולות להידחס בתנאי האמור, ללא ספק, נוהג לפיו מותירים את מפתחות הרכב בתוך הרכב באופן קבוע, היא התנהגות רשלנית שמהווה הפקרות של ממש של מפתחות הרכב, ודאי כאשר הרכב נותר ללא נעילה.

אם לא די בכך נוסיף, כי התנהגות כאמור (ככל שמוכחת) יכולה להגיע כדי רשלנות רבתי, לא רק ברובד הביטוחי אלא גם ברובד הבטיחותי. מלבד הסיכון הביטוחי שעולה ברמתו והחשש הממשי שמא יתממש אירוע פריצה או גניבה בשל אי-נעילת הרכב והותרת המפתחות בתוכו בשעה שאדם בוגר לא נמצא בו, אלא שגם טמון בכך סיכון בטיחותי שמא עלול להיעשות שימוש מזיק ברכב על-ידי גורם זר שאינו מורשה להיכנס אליו ולהשתמש בו, או חלילה, ילד עלול להיכנס אליו ולהינעל בתוכו, ואידך זיל גמור.

בכל מקרה, על הטוען לקיומה של רשלנות רבתי, נדרש להוכיח קיומן של שני יסודות מצטברים: אובייקטיבי-פיזי וסובייקטיבי-נפשי. לעניין התנאי האובייקטיבי: נבחן מעשהו או מחדלו של המבוטח ונשאל האם יש במעשה זה (או מחדלו) משום סטייה ניכרת ממה שאדם סביר היה עושה או נמנע מלעשות בנסיבות העניין. לעניין התנאי הסובייקטיבי: נשאל האם במעשהו או במחדלו, נהג המבוטח בפזיזות או אי-אכפתיות מצדו, במובן זה, האם הוא חוזה כאפשרות קרובה, אם לא בהכרח ודאית, כי התנהגותו תגרום לנזק. בהתקיים שני היסודות שעמדנו עליהם לעיל, פטור המבטח מתשלום תקבולי הביטוח למבוטח בגין רשלנות קיצונית שלו [ע"א 418/74 עממית חברה לביטוח בע"מ נ' יורם וינברג, פ"ד כט(1) 303 (1974); ע"א 56/77 לה נסיונל חברה ביטוח בע"מ נ' סטרפלאסט תעשיות (1967) בע"מ, פ"ד לג(1) 337 (1979)].

כאמור, משקבענו כי לא הוכח שהתובע נתן הנחיה להותיר את מפתחות הרכב בתוכו, וכן משהוכח כי ברכב היו קיימים אמצעי המיגון הנדרשים לפי הפוליסה, נקבע בזאת כי התובע לא הפר את תנאי הפוליסה.

לפני סוף פרק זה, אעיר כי מקובלת עליי טענת התובע לעניין הוראת סעיף 61(א) בחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 ולפיה הסעיף האמור מתייחס לחובת המבוטח למנוע או להקטין את הנזק בעת התרחשותו או לאחר מכן, אך לא עובר לכן [ראו והשוו: החלטה בעניין רע"א 8275/05 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' ולדימיר לדיזנסקי, מיום 7.3.2006, שבה נדחתה הבקשה למתן רשות ערעור על פסק הדין בעניין ע"א (מחוזי - חיפה) 2868/04 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' לדיזנסקי ולדימיר, מיום 14.6.2005].

שאלת הקשר הסיבתי בין הותרת המפתחות לבין אירוע הגניבה

פלוגתה נוספת שנטושה במחלוקת בין הצדדים, והיא האם יש ממש בטענת התובע לפיה השאלה אם מפתחות הרכב היו בתוכו לפני גניבתו או שמא לא היו בו, היא שאלה שאינה רלבנטית שכן ניתן היה לגנוב את הרכב ללא הצורך במפתחות.

לאור המסקנה אליה הגענו לעיל, משלא הוכח קיומה של הנחיה של התובע להותיר את מפתחות הרכב בתוכו ומשלא הוכח כי התובע הפר את תנאי הפוליסה, דומה כי התייתר הצורך לדון בשאלת הקשר הסיבתי.

עם זאת, למקרא מכלול החומר הקיים בתיק ושמיעת עדויות מומחי הצדדים, דומה כי גם לו היינו נדרשים לסוגיה זו להכרעה, לכאורה, עמדת הנתבעת בהקשר דנן אינה נטולת קושי. בין השאר ובעיקר, המומחה מטעם התובע הציג בחוות דעתו שתי אפשרויות לגניבת הרכב לאחר פריצתו, נטרול מערכת האיתור והתנעתו באמצעות מחשב חלופי, קרי: ללא מפתח, כאשר משכן של פעולות אלו הוא דקות בודדות. אפשרויות אלו שהוצגו על-ידי המומחה מטעם התובע וסבירותן, לא הופרכו באופן משכנע על-ידי הנתבעת או המומחה מטעמה.

מכאן, נראה כי טענת הקשר הסיבתי או היעדרו, לו היינו נדרשים לה, אף היא מעוררת קושי זאת גם בשים לב למהות הסוגיה ביחס לתנאי הפוליסה. כאמור, לאור מסקנתנו לעיל, לא אידרש לדון ולהכריע בסוגיות שעלו בהקשר דנן.

הסעדים הכספיים

לאור המסקנה דלעיל, על הנתבעת לממש את הכיסוי הביטוחי הרלבנטי שהיה קיים במועד גניבת הרכב. לפי חוות דעת מומחה מטעם התובע, ערכו של הרכב נכון למועד היעלמותו הוא 118,854 ₪ (ללא מע"מ). שווי זה לא נסתר, באופן ברור ומשכנע, בראיות הנתבעת. על כן, על הנתבעת לשלם לתובע את ערך שווי הרכב האמור, בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התובענה ועד מועד מתן פסק הדין.

ביחס לעתירות התובע לאובדן הכנסה והחזר הוצאות, הגם שלא ניתן לדחות על הסף את ההיגיון שבטענות אלו, אולם משלא הוכח קיומו של נזק נטען, כל שכן, משלא כומת כדבעי הפיצוי המבוקש בהקשר דנן (בין השאר: כיצד כומתו הסכומים הנתבעים, על מה הם מתבססים ולפי איזה חישוב נערכו, מה האסמכתות לתמיכה בטענות התובע בנדון, ועוד), דין תביעת התובע בהקשר זה להידחות. בכל מקרה, דומה כי טענות התובע בהקשר דנן, נזנחו בסיכומיו ולכן בית המשפט לא יידרש להם בפסק הדין [ראו והשוו: ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311 (1993)].

לעניין הנזק הלא ממוני, משלא הוכח קיומה של ההנחיה המיוחסת לתובע, ללא ספק, עמדת המבטחת והתמודדות התובע להוכחת עמידתו בתנאי הפוליסה על מנת לקבל את התגמולים המגיעים לו, גרמו לתובע טרדה, טרחה ועוגמת נפש. בנסיבות העניין, נפסק בזאת פיצוי בגין עוגמת נפש בסך כולל של 3,000 ₪.

סיכום

על-יסוד האמור, התביעה מתקבלת באופן חלקי.

הנתבעת תשלם לתובע סך של 118,854 ₪ בצירוף מע"מ, ולסכום הכולל יצורפו הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התובענה ועד מועד מתן פסק הדין. כמו כן, תשלם הנתבעת לתובע סך של 3,000 ₪ פיצוי בגין עוגמת נפש. לדידי, נסיבות העניין והצורך בבירור עובדתי של טענות הנתבעת, אינם מצדיקים פסיקת ריבית מיוחדת, זאת לפי הוראת סעיף 28א בחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981.

הנתבעת תישא גם בהוצאות משפט בסך של 4,000 ₪ וכן בשכר טרחת עורך-דין בצירוף מע"מ כדין בסך כולל של 13,000 ₪.

הסכומים האמורים ישולמו לתובע תוך 30 יום, שאם לא כן, הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד מועד ביצוע התשלום בפועל.

זכות ערעור כקבוע בדין.

המזכירות - לשלוח את פסק הדין לצדדים באמצעות דואר רשום.

ניתן היום, א' ניסן תשע"ז, 28 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.