יצחק שיטרית נ' עיריית טבריה

הנשיאה מ' נאור:

1. המערער הגיש לבית המשפט לענינים מינהליים בנצרת עתירה מינהלית לביטול שעבוד סטטוטורי שהמשיבה, עיריית טבריה (להלן:העירייה) הטילה על נכס מקרקעין שבבעלותו בשל חוב ארנונה. בית המשפט לענינים מינהליים (כבוד השופטת א' הלמן) דחה את העתירה על הסף מחמת שיהוי ואי ניקיון כפיים. מכאן הערעור.

רקע

2. המערער היה הבעלים של נכס מקרקעין ברחוב אחד העם בעיר טבריה. בשנת 1993 חתם המערער על הסכם קומבינציה שבמסגרתו העביר את זכויותיו במקרקעין לחברה קבלנית בתמורה לדירה בבניין שהחברה התחייבה להקים על המקרקעין (להלן:הדירה ברחוב אחד העם). כשהבניין הוקם כמתוכנן נמסרו הדירות למערער ולרוכשים האחרים של הדירות. ביום 30.12.2001 מכר המערער את הדירה לצד שלישי. בהסכם המכר נקבע כי החזקה בדירה תימסר לרוכש ביום 15.2.2002 וכי עד למועד זה יישא המערער בארנונה החלה על הנכס (להלן: הסכם המכר).

3. ביום 21.12.2010, כלומר כשמונה שנים לאחר מכירת הדירה, שלחה העירייה למערער דרישת תשלום מכוח סעיפים 4 ו-5 לפקודת המסים (גביה) (להלן:פקודת המסים). דרישת התשלום התייחסה לחובות ארנונה שהמערער חב לעירייה, לטענתה, בגין התקופה שבה החזיק בדירה עד למועד כריתת הסכם המכר. סכום החוב שננקב בדרישת התשלום עמד על כ-215,000 ש"ח. בתגובה לדרישת החוב הודיע המערער לעירייה כי הוא מכר את הדירה לפני שנים רבות ועל כן טען שהחוב אינו מתייחס אליו. בחלוף כשנתיים, ביום 19.7.2012, רשמה העירייה הערה במרשם המקרקעין בדבר הטלת שעבוד סטטוטורי על נכס מקרקעין אחר שבבעלות המערער, ברחוב הרקפת בעיר טבריה (להלן: הנכס ברחוב הרקפת). את ההערה על הנכס ברחוב הרקפת רשמה העירייה בהתאם לסעיף 11א(2) לפקודת המסים.

4. ביום 16.8.2012 נמסרה למערער הודעה על רישום השעבוד והתראה לפני מימוש המקרקעין. ביום 28.10.2012 שלח המערער מכתב לעירייה שבו פירט את התפתחות העניינים ביחס לנכס הנדון וביקש לבצע חישוב מחודש של החיובים כך שיוכל לשלם את החוב האמיתי בגינו. מכתבו של המערער לא הועיל לו שכן ביום 12.11.2012 פתחה העירייה תיק הוצאה לפועל לשם מימוש הנכס ברחוב הרקפת. בהמשך, ביום 2.1.2013 הומצאה למערער אזהרה בטרם מימוש. בתגובה לכך הגיש המערער ביום 18.5.2013 בקשה ללשכת ההוצאה לפועל לסגירת התיק. בבקשה זו טען המערער כי אין לפעול למימוש הנכס לאור התיישנות החוב. ראש ההוצאה לפועל דחה את בקשת המערער לסגירת התיק. על רקע זה הגיש המערער בחודש יוני 2013 עתירה לבית המשפט לענינים מינהליים בנצרת.

5. טענתו המרכזית של המערער בעתירה הייתה להתיישנותו של חוב הארנונה שבגינו נרשם השעבוד. המערער הסתמך לעניין זה על ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון ברע"א 187/05נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד סד(1) 215 (2010) (להלן: עניין נסייר). בפרשה זו קבע בית המשפט העליון כי דיני ההתיישנות, המעוגנים בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) חולשים גם על הליכי גבייה מינהליים. כפי שהוסבר בעניין נסייר, כאשר נישום אינו משלם את אשר נדרש בשומת הארנונה יכולה הרשות להגיש נגדו תביעה אזרחית לבית המשפט, או לחלופין לפנות להליכי גבייה מינהליים המאפשרים את גביית החוב מבלי שהחוב אושר בפסק דין של בית המשפט (שם, בעמ' 231). בפרשת נסייר נקבע – לראשונה – שיש להחיל את דיני ההתיישנות על שני המסלולים העומדים בפני הרשות, משמע שכפי שדיני ההתיישנות חלים על תביעות אזרחיות המוגשות לבית המשפט, כך יש להחילם על הליכי גבייה מינהליים. משכך, כשם שהרשות אינה יכולה להגיש תביעה אזרחית על חוב ארנונה בחלוף תקופת ההתיישנות הסטטוטורית, כך אין היא יכולה לנקוט הליכי גבייה מינהליים בחלוף תקופה זו (שם, בעמ' 248).

6. המערער טען בבית המשפט לענינים מינהליים שלאור הלכתנסייר יש לקבוע כי הליכי הגבייה המינהליים שהעירייה נקטה נגדו התיישנו ועל כן יש לבטל את השעבוד הסטטוטורי שהעירייה רשמה על הנכס ברחוב הרקפת. לעניין מירוץ ההתיישנות הדגיש המערער, כי השעבוד נרשם על ידי העירייה בחודש יולי 2012, שעה שחובות הארנונה, לשיטת העירייה עצמה, נצברו עד לשנת 2001, עת מכר המערער את הדירה. מאחר שחלפו למעלה משבע שנים מהמועד האחרון שאליו התייחסה תקופת החוב ועד למועד יצירת השעבוד, טען המערער כי חובות הארנונה התיישנו והעירייה הייתה מנועה מלנקוט הליכי גבייה ביחס לחובות אלה. לחילופין טען המערער כי היה על העירייה לנקוט הליך מידתי יותר מרישום השעבוד על הנכס האחר, כגון הליך לעיקול מיטלטלין.