ב-2001 בעלים של דירה בטבריה מכר אותה מבלי ששילם את חוב הארנונה שרבץ עליה. העירייה הייתה במרחק נגיעה מגבייה (חלקית לפחות), עד שסרבה להצעת הפשרה של שופטי ביהמ"ש העליון.
בית משפט עליון קיבל באחרונה ערעור שהגיש בעל נכס בטבריה על חיובו בתשלום חוב ארנונה משנת 2001 בסך 215 אלף שקל. שופטי העליון ביטלו את החוב כליל לאחר שקבעו כי התיישן, תוך שמתחו ביקורת על התנהלות העירייה – שסירבה להקשיב לקול הברור שהשמיעו כשהמליצו לה להתפשר.
בעל דירה ברחוב אחד העם בטבריה מכר אותה בשנת 2001 והתחייב בהסכם המכר לשאת בתשלומי הארנונה עד לפברואר 2002 – המועד בו הרוכש קיבל את הדירה לידיו בפועל.
חלפו שנים והוא לא שילם את החוב שרבץ על הדירה. ב-2010 הוא קיבל מעיריית טבריה דרישה לתשלום חוב ארנונה שבינתיים תפח לסכום עתק של 215 אלף שקל.
האיש סרב לשלם ובניגוד להתחייבותו בהסכם המכר, טען שמרגע שמכר את הדירה הוא לא היה צריך לשאת בתשלום החוב. טענתו לא סייעה לו, ושנתיים לאחר מכן העירייה הטילה שעבוד על נכס אחר שבבעלותו לצורך גביית החוב ושלחה לו התראה לפני שתפעל למכירתו.
בתגובה, האיש שלח לעירייה מכתב במסגרתו טען כי מדובר בחוב שהתיישן כבר וכי לא ניתן להטיל בגינו שעבודים על הנכס הנוכחי שלו – שכלל לא קשור לחוב.
ואולם, העירייה התעלמה מהמכתב והמשיכה בפעולות הגבייה ולפיכך הוא עתר בנושא לבית המשפט המנהלי בנצרת.
אלא שעתירתו נדחתה על הסף משום שהתעכב זמן רב בהגשת העתירה, כ-10 חודשים אחרי שקיבל את ההתראה מהעירייה. כמו כן, נקבע כי הוא התנהל באופן לקוי בכך שהסתיר מבית המשפט שידע על קיומו של החוב עוד בזמן שמכר את הדירה.
אך בעל הנכס לא ויתר וערער על הקביעה לבית המשפט העליון. בערעור הוא טען כי ההתראה הראשונה שקיבל בעניין החוב נשלחה רק ב-2010, כשהחוב כבר התיישן. עוד נטען כי מאחר שהעירייה לא השיבה למכתבו, הוא סבר בתמימות כי היא קיבלה את בקשתו וביטלה את החוב.
העירייה ביקשה לדחות את הערעור והוסיפה כי החוב לא התיישן מאחר שבעל הדירה ידע על קיומו.
הייתה צריכה להקשיב
לנוכח נכונות המערער להתפשר, נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור והמשנים לה, השופטים אליקים רובינשטיין וסלים ג'ובראן, הציעו לעירייה לאפשר לו לשלם את סכום החוב המקורי בתוספת ריבית שתוגבל לשבע השנים האחרונות.
אך לאחר שהעירייה סירבה להצעת הפשרה, החליטו השופטים לקבל את הערעור. השופטים קבעו כי בית המשפט המנהלי שגה כשדחה את העתירה על הסף עקב שיהוי מבלי לדון בטענת ההתיישנות.
השופטים ציינו כי דחיית תביעה עקב שיהוי שמורה למקרים חריגים של שיהוי קיצוני שהסב נזק ראייתי – וזהו לא המקרה המתאים, בפרט כשהמערער הסביר שהתעכב בהגשת העתירה משום שניסה לנהל עם העירייה משא ומתן.
בהמשך, השופטים הסבירו כי החליטו לקבל את טענת ההתיישנות שכן ההתראה הראשונה לגבי החוב נשלחה למערער 9 שנים אחרי התגבשותו, ובכך העירייה חרגה מ-7 השנים במסגרתן צריכה הייתה לפעול לגבייתו.
בנוסף, המשנה לנשיאה רובינשטיין מתח ביקורת נוקבת על סירוב העירייה להצעת הפשרה תוך נטילת סיכון על חשבון כספו של הציבור.
וכך, בסופו של עניין, נקבע כי החוב התיישן כאמור והעירייה צוותה לבטל את ההליכים לגבייתו.
לא נפסקו הוצאות.
- ב"כ המערער: עו"ד סבאח סמאח מנאסרה
- ב"כ המשיבה: עו"ד דן ארטן
* עו"ד ערן פייביש עוסק במיסוי עירוני, נדל"ן וארנונה
** הכותב לא ייצג בתיק
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין