י.ע. נ' עיריית תל אביב ואח'

צדדי ג'

1. אף. אס . אם שירותי קרקע- ההודעה נדחתה

2. מנורה חב' לביטוח- ההודעה נדחתה

פסק דין

א. מבוא:

1. התביעה הוגשה בהתאם לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בגין תאונה שארעה לתובע בזמן רכיבה על אופניים (לא חשמליים).

2. הנתבעת 1, עיריית תל אביב – יפו, הינה הבעלים ו/או המפעילה של מיזם השכרת האופניים העירוני 'תל אופן'.

הנתבעת 1 התקשרה עם הנתבעת 2 בהסכם לפיו הנתבעת 2, בין השאר, מתחזקת את האופניים ועמדות ההשכרה.

3. התאונה התרחשה ביום 30/11/15 בשעות הערב על גשר השלום בתל אביב.

4. התובע יליד x/x/87 היה בן 28 בזמן התאונה והיום הוא בן 34 שנים.

5. כתוצאה מן התאונה נפגע התובע ואונו לו נזקי גוף.

6. הנתבעות הכחישו את חבותן וגם חולקות על גובה הנזק.

בתמצית יצוין כי הנתבעת 1 טענה כי לא היה לה כל קשר לאירוע התאונה והתובע הוא זה שנושא במלוא האחריות לקרות התאונה, משרכב על אופניו בחוסר זהירות ו/או בחוסר תשומת לב ו/או תוך כדי עצימת עיניים לתוצאה ו/או בדרך רשלנית ו/או לא שם ליבו לאופן הרכיבה.

לחילופין, לשיטת הנתבעת 1, האחריות מוטלת על הנתבעת 2 בלבד.

הנתבעת 1 אף שלחה הודעה לצד שלישי לנתבעת 2 ומבטחתן (מנורה חב' לביטוח בע"מ).

הנתבעת 2 טענה להגנתה, בתמצית, כי טענות התובע מוכחשות והינן בגדר "סיכון רגיל, טבעי ואינהרנטי לסוג הפעולות שהתובע ביצע", שעסקינן בהסתכנות מרצון והיה על התובע לחזות ולצפות מראש את האירוע וכי מדובר בסיכון הקיים בכל עת ובכל התניידות.

בנוסף טענה הנתבעת 2 כי פעלה כנדרש וכי אם ישנה רשלנות הרי היא רובצת לפתחו של התובע או לפתחה של הנתבעת 1.

7. הנתבעות הגיעו ביניהן להסכמה כי היה ותוטל אחריות על מי מהן הרי שהנתבעת 2 תישא בכל הנזק שייפסק, אם ייפסק (ראה פרוטוקול הדיון מיום 14/12/20 בעמוד 4 ש' 21-22).

כפועל יוצא התייתר הצורך לדון בהודעה לצד השלישי וההודעה נדחתה לבקשת הנתבעות בפסה"ד מיום 13/12/20.

ב. נסיבות התאונה:

8. אין חולק כי ביום 30/11/15 בשעה 19:41 שכר התובע זוג אופניים מספר מנעול 1334 מעמדת העגינה ברחוב קפלן פינת רחוב ארניה בתל אביב.

ההשכרה לא בוצעה על שם התובע אך אין לכך חשיבות.

9. אליבא דהתובע בתצהירו, התאונה התרחשה משום שהכיסוי העליון של הגלגל הקדמי של האופניים התפרק או השתחרר וגרם לנעילת הגלגל הקדמי, מה שהביא לנפילתו של התובע.

התובע הצהיר כי בעת ששכר את האופניים הם נראו לו תקינים ולא היה על האופניים עצמם או במסוף ההשכרה ציון כלשהו המלמד על אי תקינותם.

עוד הצהיר כי הרכיבה הייתה רגילה ללא מכשולים או קפיצות ונעילת הגלגל הקדמי ארעה אך ורק כתוצאה משחרור הכיסוי העליון של הגלגל.

10. בראיות הנתבעת 1 לא נטען דבר לעניין נסיבות התאונה.

מטעם הנתבעת 2 הוגש תצהירו של מר שלמה כהן המשמש כסמנכ"ל תפעול של הנתבעת מיום הקמתה.

בתצהירו טען כי האופניים ששכר התובע היו תקינים והושכרו 7 פעמים באותו היום עובר לתאונה.

העד הצהיר כי האופניים הועברו לסדנא של הנתבעת, נבדקו בקפידה וטופלו וחזרו למערך ההשכרה, אך בשל חלוף הזמן לא נשתמר בידי הנתבעת דו"ח הטיפול ומשכך אין באפשרותו להתייחס לתקלה הנטענת.

11. במסגרת ראיות התובע הוגש גם תצהירה של הגב' נגר אשר הייתה במקום בזמן התאונה.

העדה כתבה בסעיף 6 לתצהירה:

" ראיתי את האופניים השבורות. היה חלק שהתנתק מהאופניים (מהגלגל הקדמי) וזו היתה הכנף הקדמית.

כמו כן ראיתי ברזל שצמוד לגלגל והיה ברור שמשהו באופניים לא תקין כי הגלגל לא היה יכול להסתובב במצב הזה."

הצילומים שצילמה העדה באמצעות הטלפון הסלולארי של התובע צורפו לתצהירים.

12. בצילום מוצג א'/1 ניתן לראות בבירור את מחזיק הכנף הקדמית כשהוא מונח על הגלגל הקדמי ומונע את סיבובו.

13. בחקירתו הנגדית חזר התובע על גרסתו וציין בהגינותו כי לא ראה את מחזיק הגלגל משתחרר (בעמוד 35 בשורה 35 ובעמוד 36 שורה 1) אבל שהמחזיק היה נעול על הגלגל (בעמוד 36 בשורות 3 ו- 12) והדגיש כי החובק ניתק מן הכנף ונעל את הגלגל (בעמוד 40 בשורה 33).

14. העדה, הגב' נגר, נחקרה בחקירה נגדית וגרסתה לא נסתרה. התרשמתי לחיוב מעדותה.

העדה הבהירה כי לא הייתה לה היכרות מוקדמת עם התובע (בעמוד 6 בשורות 28-29) ושלא ראתה את רגע התאונה (בעמוד 9 בשורה 17) אך שצילמה את הצילומים שהוגשו כראיות מטעם התובע והתמקדה בגלגל הקדמי (בעמוד 13 בשורה 8 וכן בשורות 26-28).

15. בעדותו של מר כהן מטעם הנתבעת 2 בחקירה הנגדית או בחקירה החוזרת אין כדי לסתור את גרסת התובע.

ויודגש, אין ספק כי האופניים המסוימים נלקחו לסדנא המופעלת על ידי הנתבעת 2 וטופלו.

דא עקא שאין כל תיעוד בדבר מהות הטיפול, מה תוקן ואיך.

העד לא שלט במסמכים שצורפו לתצהירו כאשר לטענתו צורפו על ידי אדם שטיפל קודם במקרה (אביחי) וכשנשאל האם היה מצרף מסמכים אחרים השיב בחיוב.

16. חרף החובה לתעד את התיקון לא נשמר כל תיעוד והעד אף ציין כי אין צורך בתיעוד שכן ניתן ללמוד על תקלות או בעיות מן החלקים שנמצאים במלאי.

17. לא התרשמתי לחיוב מעדותו של העד שלא הייתה קוהרנטית לעניין התיקונים, תחזוקה מונעת, תיעוד, שמירת התיעוד ומשך הזמן שיש לשמרו כמו גם דווחים המועברים לרשות, כאשר עדותו עומדת בסתירה ו/או בחוסר התאמה להסכם ההתקשרות בין הנתבעות (צורף כנספח לראיות הנתבעת 1).

18. כאמור לעיל, מן המוצג א'/1 עולה בבירור כי מחזיק הכנף מייד לאחר התאונה אינו מצוי במקומו הטבעי והמיועד אלא על הצמיג הקדמי,- מה שהביא בוודאות לבלימת פתע של האופניים ולהתרחשות התאונה.

19. ויודגש, אין בידי לקבל את הסברו של מר כהן בדבר הברגים המיוחדים וכיוצ"ב שכן ראשית התאונה התרחשה באופן המתואר על ידי התובע ושנית משום שבסרטון שהגיש התובע (מוצג ב'/1) נראה כי בזוגות אופניים אחרים מאלה בהם ארעה התאונה אותו מחזיק כנף ניתק מן הכנף וגורם לעצירת הגלגל (אם כי במשיכה מכוונת ולא במהלך הרכיבה).

20. אשר על כן אני מקבל את גרסת התובע באשר לנסיבות התאונה.

ג. אחריות הנתבעות:

21. המסגרת הנורמטיבית, לאורה תיבחן שאלת האחריות, הינה עוולת הרשלנות, שיסודותיה כהגדרתם מצויים בסעיפים 35,36 לפקודת הנזיקין.

"רשלנות

35. עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.

חובה כלפי כל אדם

36. החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף."

על מנת לקבוע האם קיימת אחריות בעוולת הרשלנות על פי סעיפים אלו יש להשיב על שלוש שאלות. האחת, האם הנתבעת חבה חובת זהירות לתובע, תשובה לשאלה זו מצויה במבחן הצפיות. למבחן שני היבטים. ההיבט הראשון, הוא ההיבט העקרוני ועניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת זהירות מושגית". ההיבט השני הוא ההיבט הספציפי ועניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת הזהירות הקונקרטית". השאלה השנייה היא האם הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, והשאלה השלישית היא האם הפרת החובה היא זו שגרמה לנזק של הנתבע.

חובת הזהירות המושגית:

"חובת הזהירות המושגית עוסקת בשאלה אם סוג המזיקים אליו משתייך המזיק הקונקרטי חב חובת זהירות—כלומר צריך לצפות את הנזק כלפי סוג הניזוקים אליו משתייך הניזוק הקונקרטי בגין סוג הנזק שהתרחש" ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהרו אח' פ"ד לז (3), 757 14.7.83.

דברים דומים נאמרו גם בע"א 243/83 עיריית ירושלים נגד גורדון פ"ד לט (1) 113 11.2.85, וע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז (1)113 9.11.82 מפי כבוד השופט ברק:

" קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על-פי מבחן הצפיות. המבחן הוא, אם אדם סביר "צריך היה" (ought) לצפות להתרחשות הנזק. לא כל נזק שניתן לצפותו צריך לצפותו (ראה: ע"א 333/56 [2], וכן at mckew[45] (1969) ., Ltd(scotland) cubbits& hannen& v. Holland 1623) הצפיות הנורמאטיבית - במקום שהצפיות הטכנית קיימת הלכה למעשה ¬באה להגביל את היקף האחריות. אמת הדבר, נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה ".

חובת זהירות קונקרטית:

"קיומה של חובת זהירות מושגית. הינה תנאי הכרחי, לקיומה של האחריות בעוולת הרשלנות. אך עדיין יש להשיב על שאלה הנוספת, אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש. במסגרת חובת הזהירות המושגית השאלה הנשאלת היא אבסטראקטית. היא עוסקת בקטגוריות שלמות של מזיקים (יצרנים, מעבידים, נהגים, מורים) ושל ניזוקים (צרכנים, עובדים, הולכי רגל, תלמידים), של נזקים (פיסי, כספי) ושל פעולות (מעשה, מחדל). הבחינה מנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של אירוע ספציפי.

במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית מתחשב בית המשפט בעובדותיו המיוחדות של המקרה.

בית המשפט אינו שואל עצמו, אם בעלים או תופס במקרקעין חבים חובה כלפי מבקר. על כך ניתנה כבר תשובה חיובית. בית המשפט שואל עצמו, אם בעלים פלוני או תופס פלוני במקרקעין חבים חובה כלפי מבקר אלמוני."

ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש (1982) , לז (1) 113 פורסם בנבו 9.11.82

יחד עם זאת נקבע כי "לא כל סיכון שניתן לצפותו, גם צריך לצפותו במישור הנורמטיבי, לצורך הטלת אחריות, בגין הנזק שנגרם בעטיו". ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון פ"ד לט (1) 113 11.2.85. רמת הזהירות הקונקרטית , נקבעת אף היא, על פי שיקולים של מדיניות משפטית ועניינה הוא נורמטיבי.

בהתקיים חובת זהירות מושגית וקונקרטית, על בעל החובה, לנקוט אמצעי זהירות מספיקים, על מנת לעמוד בחובתו. רמת האמצעים הנדרשים לעמידה בחובה, גם היא נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות של סבירות, הנגזרת מאופי החובה ומהנסיבות הקונקרטיות של העניין (ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל פ"ד נח(2), 498 , 505. 12.4.04 ". ת"א ירושלים 13781/07 שם טוב ליאת נ' ד.ב.ש 16.8.09.

22.בנסיבות המקרה שלפנינו, דומה שאין ולא יכולה להיות מחלוקת באשר לחובת הזהירות המושגית בה חבות הנתבעות כלפי המשתמשים באופניים. נוצרת זיקה בין הנתבעת 2 לבין סיכונים שנוצרו באופניים בזמן שהאופניים היו בשליטתה. הנתבעת 1 הינה הבעלים של האופניים והמפקחת על המיזם.

23.נקבע כאמור כי " הדין אינו מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין "סיכונים סבירים". רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובה שכזו. מדובר בסיכון שהחברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי ינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למונעו" (ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פד"י לז (1) 113, עמ' 114-11 9.11.82.

ביהמ"ש עמד על טיבה של "סכנה רגילה" במספר פסקי דין.

"... מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהחליק. 'נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים' (השופטת מ' בן-פורת בת"א (י-ם) 277/59 פרלשטיין נ' מעלה החמישה קבוצת גורדוניה להתיישבות שיתופית לח 1.9.63 בעמ' 108) אלה הם סיכונים סבירים. אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום-יום. ההולך לבית-מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה (ע"א 683/77 [9] הנ"ל), והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק, הנובע מסיכונים, שהם טבעיים לאותה נדנדה (ראה: purkis v. Walthamstow borough [49] (1934) council) המשחק עם כלב עשוי להישרט .lee and another v) [50] (1940) and another(a firm) walkers והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים."

24. בנסיבות המתוארות התובע לא יכול היה לצפות או לדעת כי התאונה תתרחש.

אין ספק בדבר חובת הזהירות הקונקרטית של הנתבעות.

25. דומה כי לגבי אחריות הנתבעת 2 אשר מפעילה ומתחזקת את מערך ההשכרה אין חולק (בהתחשב בקביעות ביהמ"ש לעניין נסיבות התאונה וההסכם בין הנתבעות).

אך האם חלה אחריות גם על הנתבעת 1? על כך בהמשך.

26. האופן בו תוחזקו האופניים הן במניעת תקלות והן בתיקון לוט בערפל.

ברי כי הנתבעת 2 לא פעלה כפי שהתחייבה על פי ההסכם עם הנתבעת 1.

אין בנמצא כל תיעוד בדבר התיקון שבוצע כביכול לאחר התאונה, קל וחומר תיעוד המלמד כי האופניים נבדקו ונמצאו תקינים ולכן לא בוצע תיקון.

27. איני מקבל את גרסת הנתבעות.

העובדה שהתובע רכב 10 דקות ללא תקלה לא מעידה שהאופניים היו תקינים.

סביר יותר כי בזמן זה התרופף החיבור של מחזיק הכנף עם הכנף.

הטענה לפיה נכנס עץ ל"שפיצים" של הגלגל לא נרשמה בכתבי ההגנה של מי מן הנתבעות ואף לא בתצהירו של מר כהן.

לפיכך טענה זו בבחינת הרחבת חזית אסורה ולכל היותר מהווה עדות סברה.

יוצא איפוא כי הנתבעות הפרו את חובת הזהירות כלפי התובע. ההפרה גרמה לתאונה וזו גרמה לנזק.

28. התובע טוען כי יש להחיל על המקרה את סעיף 38 לפקודת הנזיקין.

סעיף 38 קובע:

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה."

כלשון הסעיף, על מנת להיכנס לגדרו יש למלא אחר שלושה יסודות: אירוע נזק; הנזק נגרם על-ידי דבר מסוכן או על-ידי הימלטות דבר שעלול לגרום נזק בהימלטו; הנתבע היה בעליו של הדבר, או ממונה עליו, או תופש הנכס שממנו נמלט.

במקרה זה אין מחלוקת כי התובע נפגע וסבל נזק גוף מאופניים שהיו בבעלותן ובשליטתן של הנתבעות באשר לתנאי של היות הדבר מסוכן, סבורני כי התנאי אינו מתקיים בעניינו.

אופניים אינם 'דבר מסוכן' כהגדרתו בפקודה.

אופניים משמשים אנשים בכל העולם בכל הגילאים והמינים. מטרת השימוש כמו גם הייעוד אינו מסוכן כלל ועיקר והמיומנות של הרכיבה נרכשת באופן עצמאי וללא צורך ברישיון. יובהר להלן, כי היות והאופניים אינם דבר מסוכן הרי שלא התמלאו יסודותיו של סעיף 38 לפקודת הנזיקין.

עם זאת, כאמור לעיל, מצאתי כי הנתבעות התרשלו כלפי התובע וכי קיים קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין קרות התאונה והנזק.

29. הטענה בדבר הסתכנות מרצון נדחית היות ולא הוכח כי התובע הסכים במודע מראש ליטול על עצמו את הסיכון והתוצאה.

אין עסקינן בחשיפה מרצון ותוך מודעות לסיכון.

התובע לא היה מודע לסיכון שהיה בלתי צפוי.

בהעדר הסכמה אין הסתכנות מרצון.

30. אחריות הנתבעת 1:

מן ההסכם שהוגש עולה כי העירייה הסמיכה את הרשות לפיתוח כלכלי תל אביב – יפו בע"מ להקים מערך השכרת אופניים.

הרשות הינה שלוחתה של העירייה.

הדברים אף נאמרו על ידי העד כהן. לא זו אף זו, העירייה הינה הבעלים של האופניים:

" מובהר בזאת, כי מלוא הזכויות במערך השכרת האופניים, על כל מרכיביו, בנוסף לזכות העלות, שייכות לעירייה ויש לה זכות לנהוג במערך השכרת האופניים מנהג בעלים על כל הכרוך ומשתמע מכך, בכפוף להורות חוזה זה ". סעיף 12.3 להסכם.

הנתבעת 2 פועלת על פי ההסכם, לפי הוראות שמקבלת ממנהל הרשות, בפיקוח הרשות וחבה בחובת דווח לרשות.

מכאן שחלה אחריות על העירייה.

עם זאת, נוכח הוראות ההסכם העירייה יכולה לטעון לשיפוי כלפי הנתבעת 2, כפי שאכן עשתה, וכפי שהוסכם בין הנתבעות.

ד.הנכות הרפואית:

31. בתחום הפלסטי:

המומחה הרפואי מטעם התובע, פרופסור דן מלר קבע 10% נכות בגין צלקות בעור השפתיים.

המומחה הרפואי מטעם הנתבעות, ד"ר יעקב גולן קבע 2% בלבד.

הצדדים הסכימו על נכות ממוצעת בשיעור של 6% לפי תקנה 75 (2) ב' – צלקות מכערות בפנים.

32. התחום הפסיכיאטרי:

ד"ר פרקש הרמן מטעם התובע העריך את הנכות ב 15%.

לעומתו מטעם הנתבעות העריך פרופסור מרק וייזר את נכותו ב 5% ולאחר טיפול הפחתה ל 2.5%.

הצדדים הסכימו על נכות בשיעור ממוצע של 10% בהתאם לתקנה 34ב(2).

33. תחום הפה והלסת:

המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר אלן פרידמן, קבע כי לתובע נכות בשיעור של 1.7% בהתאם לתקנה 29(5)א(1) חלקי בשל הפרעה בתחושה בשפה התחתונה ובחניכיים.

0% לפי תקנה 73 (2) א1 בשל הפרעה במערכת הלעיסה.

ה. הנכות התפקודית:

34. המונח "נכות תפקודית" מבטא מגבלה או הפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית. הגבלה זו נכון שתהא זהה או שונה מן הנכות הרפואית, כאשר הכוונה היא למידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בכלל. אחוזי הנכות אינם מהווים בהכרח ראיה לאובדן מקביל של הכושר לתפקוד יום-יומי, לרבות הכושר לבצע עבודה.

35. קביעת שיעור הנכות התפקודית אינה מהווה סוף פסוק באשר לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע המסוים. ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או פוחתת משיעור הנכות התפקודית.

בע"א 3049/93 סימואל גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח' פ"ד נב (3) 792, 800-801 8.6.95 נקבע כדלהלן:

"ראוי להביא בפני ביהמ"ש ראיה למידת ההשפעה של הנכות הרפואית על יכולת התפקוד בעבודה מסוימת, כולל בעבודות הקשורות במקצועו של התובע. הדבר עשוי לסייע לביהמ"ש להחליט עד כמה הנכות התפקודית שנגרמה לתובע עלולה להגביל אותו בעבודתו."

36. הנכות שנקבעה לתובע אינה בהכרח בעלת השפעה מלאה על תפקודו וכושר השתכרותו. אמנם הכלל הוא כי שיעור הנכות הרפואית הוא יסוד חשוב בהערכת הנכות התפקודית (ראו ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה (פורסם בנבו) 25/07/10. פסקה 8, אולם אין הוא מהווה את הפקטור היחידי. יש לבחון את נסיבותיו הפרטניות של כל נפגע, השכלתו, כישוריו, טיב הנכות והיכולת של נכות מעין זו להשפיע על אפיק זה או אחר של השתכרות.

37. בתחום הפלסטי מדובר בשתי צלקות קטנות בפנים שבית המשפט התקשה להבחין בהן אף מקרוב.

הצלקות אינן גסות, בולטות או מכערות ואינן פוגעות במראה פניו של התובע.

אין בצלקות דנן כדי להוות מכשול עבור התובע הן המישור האישי והן במישור התעסוקתי.

לפיכך הנכות בתחום זה אינה תפקודית.

38. בתחום הפה והלסת הנכות נמוכה מאוד ואינה בעלת משמעות תפקודית, בוודאי בתחום העבודה.

     

39. בתחום הפסיכיאטרי נקבעה הנכות על ידי המומחה הרפואי מטעם התובע, בין השאר, בהתחשב בפגיעה בביטחון העצמי בכך שהתובע תיאר בפני המומחה שלא יכול לחייך, נמנע מלצאת למסיבות ולארועים, ליזום היכרות ולרקום מערכת זוגית, משוכנע שדבר לא יכול להיות כשהיה וסבור כי התאונה שינתה את מסלול חייו באופן בלתי הפיך.

    ברם; המציאות הינה אחרת.

    התובע חי בזוגיות ואף היה בזוגיות בעת הבדיקה אצל המומחה הרפואי מטעמו, יוצא, מבלה, טס לחו"ל ועובד כרגיל ללא מגבלות כלשהן.

     

40. הפסד שכר לעבר:

    התובע מודה כי שכרו שולם על חשבון ימי מחלה ולפיכך אין טענה להפסדים בראש נזק זה והדיון בראש נזק זה מתייתר.

     

41. הפסד השתכרות לעתיד:

    "אכן בחישוב פיצויים בגין הפסד כושר השתכרות לימים יבואו, נדמה אנו בעיננו כמו היינו מהלכים בארץ הפלאות של עליסה, ארץ בה ניחושים והשערות הן עובדות, ותקוות ומשאלות לב הן מציאות. הנטל עלינו לגלות את צפונות העתיד- עתיד שיהייה ועתיד שלא יהייה – ואנו לא נביאים אנו ולא בני נביאים" בע"א 2061/90 מרצלו נ' מ"י (פ"ד מז (ח) 802, 822 01/03/93).

     

42. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים אני מעמיד את שיעור הנכות התפקודית על 5% אולם נוכח השבחת השכר וחוסר ההפרעה ליכולת ההשתכרות, לפי שעה, לכאורה, מחד גיסא והאפשרות שבעתיד מגבלותיו יפגעו ביכולתו לעבוד בעבודתו או במקום עבודה אחר מאידך גיסא, יחושב הפסד השכר לפי 70% מן החישוב האקטוארי.

    חישוב עפ"י 5% תפקודית עד גיל 67 בשכרו כיום העומד על סך של 34,000 ₪ (ממוצע משכורות לשנת 2019) מביא לתוצאה של 424,476 ₪ ו70% אקטוארי= 297,133 ₪ ובמעוגל סך של 297,000 ₪

     

    הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות פנסיה:

    43. אין גם ספק כי כתוצאה מהפסדי השכר שייגרמו לתובע בעתיד ייגרמו לו גם הפסדים בעתיד של זכויות סוציאליות בגין אותם כספים שהמעביד ימנע מלהפריש. נראה לי כסביר והוגן לפסוק לתובע פיצוי המהווה 12.5% מהפסדי שכרו בעבר ובעתיד, בסך 37,000 ₪ (ראה ת"א (חיפה) 16951-04-10, ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר. (פורסם בנבו 31.12.13).

     

    44. הוצאות עבור טיפולי שיניים לפי מומחה ביהמ"ש:

        לעבר: עפ"י קבלות שצורפו ע"י התובע- סך של 15,920 ₪ ובמעוגל 16,000 ₪.

         

        לעתיד: לפי עלויות המפורטות בחוות הדעת מומחה בית המשפט: 26,757 ₪ ובמעוגל 27,000 ₪.

         

         

    45. הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד והוצאות נסיעה

         

        לעניין העבר עסקינן בנזק מיוחד שיש להוכיחו. וראה ע"א 525/74 אסבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ פד"י ל (3) 281 10.6.76 שם נקבע: "נזק מיוחד חייב להיטען במפורש ובמפורט. הוא טעון הוכחה מדויקת ואסור לו לשופט להעריכו לפי אומדנו. תובע הטוען כי נגרם לו נזק מיוחד חייב להוכיח לא רק שאכן נגרם לו נזק אלא גם את היקפו או שיעורו."

         

    46. ההוצאות לעבר הינן בבחינת נזק מיוחד, ומשכך אין די בטענת התובע בהקשר זה, אלא יש לעגנה בראיות ובמסמכים, ומשלא צירפו ראיות ו/או מסמכים להוכחת הפיצוי המגיע לו אין מקום לפצותו בסכום הנטען בסיכומיו.

         

        47. במקרה דנן טענה התובע לא הציג את מלוא הקבלות בגין הטיפולים הרפואיים, ואין לו להלין אלא על עצמו. לפחות אין לכך הסבר במהלך השנים מאז הוא מיוצג ע"י באת כוחו, שמן הסתם העמידוהו על החשיבות שבשמירת הקבלות.

         

        48. בנוסף, בהתאם לחוק בריאות ממלכתי התשנ"ד 1994 (להלן חוק הבריאות), קיימת זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות ניתנים עפ"י סל הבריאות בתחומים המוגדרים בסעיף 6 לחוק.

             

            סביר כי התובע נזקק לבדיקות ומעקבים וטיפולים רפואיים הניתנים לו באמצעות קופת החולים בה הוא חבר.

             

        49. על כן אין מקום לפצותו מכוח הוראת הפסיקה כי "אם יכול התובע לקבל טיפול רפואי ללא תמורה עליו לקבלו ולא לגולל על המזיק הוצאות שאינן נחוצות" (ע"א 2596/92 הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' אבינועם כהן ואח' פורסם בנבו 5.2.95).

             

            וכן בע"א 5557/95 סהר נ' אלחדד פ"ד נא (2) 724 30.4.97 נקבע כי "אין לפצות תובע אשר הוא זכאי כחבר קופת חולים לקבלם חינם במסגרת סל הבריאות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד 1994)".

             

        50. יחד עם זאת עדיין שוכנעתי כי לאור הפגיעה ומהות הטיפולים להם נזקק התובע סביר כי התובע נשא בדמי השתתפות לטיפולים רפואיים מסוימים, וכי נזקק להוצאות נסיעה מסוימות לטיפולים אלו כפי שעולה אף מהקבלות המעטות שצורפו. מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לתובע בפריט זה על דרך של אומדנה פיצוי בסך 20,000 ₪ לעבר ולעתיד.

             

            עזרת צד ג' בעבר ולעתיד

        51. "הפיצויים בשל עזרה לא יפסקו בכל מקרה של הגבלה בתפקודו הגופני של נתבע, והדבר יהיה תלוי בראיות שיובאו בפני בית המשפט, העזרה תלויה ביכולתו התפקודית של הנפגע, והדבר ייקבע בכל מקרה לגופו" (קציר, פיצויים בשל נזקי גוף" עמ' 792, ראה גם ע"א 619/86 בן חמו נ' אטדג'י תק-עליון, 90(3), 551, 553 (29.10.90).

             

        52. אין ספק כי אופן ומהות הפגיעה, והטיפולים להם נזקק התובע הצריכו עזרה מצד בני המשפחה, במידה החורגת מעזרה רגילה המושטת לבן משפחה אשר נפגע בתאונה, וזאת בתקופה הסמוכה לתאונה. בנסיבות אלו, נחה דעתי כי עזרה כזו היא עזרה מוכרת ע"י הדין בתור ברת פיצוי, אפילו לא הוציא בגינה הניזוק הוצאות, ואפילו הקרוב המסייע לו לא נפגע בהכנסתו שלו כתוצאה מהושטת הסיוע (ר' קציר בספרו בעמ' 820,ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם בנבו) 19.11.97 הנזכר שם בעמ' 829).

             

        53. ההלכה היא כי המזיק אינו זכאי ליהנות מן העובדה שנפגע נעזר בבני משפחתו העושים מלאכתם ללא שכר (ע"א 1164/02 קרנית בן חיון (פורסם בנבו) 4.8.05; ע"א 8380/03 קרנית נ' עבדאלולי (פורסם בנבו) 8.12.05).

             

        54. נוכח נכותו אני סבור כי יש לפסוק לתובע פיצוי מסוים בראש נזק זה גם לגבי העתיד. אני מעריך הוצאות אלו באופן גלובאלי בראש נזק זה לעבר ולעתיד על דרך האומדנה בסכום של 5,000 ₪.

             

        55. כאב וסבל

             

            בעניינו מדובר בתובע יליד 1987 אשר נפגע בתאונה שגרמה לו לנכות אשר עיקר השפעתה בתחום האסתטי והנפשי. בהתחשב בגובה הנכות הרפואית המשוקללת של 16.83%, בטיפולים שעבר, הסבל והמוגבלות שנגרמה לתובע ובהתחשב בגילו אני פוסק סך של 78,500 ₪

             

             

            56. סיכום ראשי הנזק:

            הפסד שכר לעתיד: 297,000 ₪

            הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות: 37,000 ₪

            הוצאות רפואיות עבור טיפולי שיניים: 43,000 ₪

            הוצאות רפואיות שונות ונסיעות: 20,000 ₪

            עזרת צד ג': 5,000 ₪.

            כאב וסבל: 78,500 ₪.

            סה"כ: 480,500 ₪.

             

             

            57. אני מחייב את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובע את הסך של 480,500 ₪.

             

            כמו כן יישאו הנתבעות באגרת בית המשפט ובנוסף כל אחת מהן בשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 112,000 ₪.

            כמו כן יישאו הנתבעות בשכ"ט המומחים ובהוצאות העדים.

             

             

            58.הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

             

            ניתן להגיש ערעור בזכות בתוך 60 ימים מיום קבלת פסק הדין.

             

            המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

             

             

             

             

             

             

             

             

             

             

             

            ניתן היום, י' סיוון תשפ"א, 21 מאי 2021, בהעדר הצדדים.