התחייבויות ב'תנאים' וטענות 'אונס'; בעלות שלא נרשמה מאילוץ או בכוונת מרמה; מעשי ידי אישה המפרנסת את בעלה

לפני בית הדין ערעוריהם ההדדיים של הצדדים על פסק דינו של בית הדין האזורי שמסקנותיו המעורערות הן:

א.האישה זכאית לקבל מחצית מהזכויות בדירה ברח' [...] בירושלים הידועה כ[...] 

ב.[...]

ג.עם קבלת חוות הדעת השמאית, תינתן פסיקתא שבה יקבע בית הדין את הסכום שישלם הבעל לאישה עבור חלקה בדירה בירושלים, כאשר בסיס החישוב יהיה: שווי מחצית הדירה בירושלים, שממנו יפחת שווי מחצית החלק המבונה ללא זכויות הבנייה כאמור שנוסף בשנת 2000, וסכום נוסף של 5,000 דולר (מחצית התשלום האחרון עבור הדירה בירושלים).

האיש מערער על סעיף א' לפסק הדין שלפיו האישה זכאית למחצית הזכויות בדירה בירושלים. עוד מלין האיש על אמירות בית הדין נגדו. לעומתו האישה מערערת על סעיף ג' לפסק הדין הקובע שאין לה זכויות בחלק המבונה וקובע שעליה לשלם סך של 5,000 דולר – מחצית התשלום האחרון על הדירה בירושלים.

בית הדין בפסק דינו המקיף והמבואר ביאר בפירוט ובאריכות הנדרשת את העובדות את טענות הצדדים ואת המסקנות ההלכתיות הנובעות אחרי בחינת ומיצוי העובדות והטענות ומהימנותן, וכמעט שלא השאיר פינה להשתטח בה. ואף שהיה מקום אולי להתייחס באופן פרטני לאמור בפסק הדין ולהשגות עליו בכתב הערעור, בסד הזמנים שבו אנו מצויים ובשל העומס הרב המוטל עלינו בטיפול בערעורים המונחים לפנינו אין באפשרותנו להרחיב יותר ממה שנרחיב, ומה שהלב חושק הזמן עושק. לפיכך נבאר את הנראה בעינינו להלכה למעשה.

לפני שנבאר את דברינו על העולה מהחומר שבתיק. ברצוננו להקדים שאנו מסכימים למסקנת פסק הדין שלפיה הסכם זיכרון הדברים שנחתם בין אבי האיש לאבי האישה תקף ומחייב אף את האיש, ושלפיכך מחצית הדירה ברח' [...] בירושלים שייכת לאישה – בין מהטעמים שנכתבו בפסק דינו של בית הדין האזורי ובין מהטעמים שנבאר. אלא שלדעתנו מחצית הדירה כפי שהיא כיום שייכת לה ולא מוטלת עליה חובה לשלם תשלום כלשהו.

ב.רקע כללי, התרשמות בית הדין מ'יושרם' של הצדדים וביקורתו על הנורמות הפסולות

הצדדים בכתבי טענותיהם, בסיכומיהם ובטענותיהם לפנינו הרבו בטענות ומענות ובסברות מן הגורן ומן היקב, טענות לעניין ובעיקר שלא לעניין, כדי להציג את מערכת היחסים ואת ההתנהלות במשך שנים.

המערער הלומד בכולל עד היום מתואר על ידי בא כוחו כמי שבחר לקיים בעצמו את הפסוק "שבתי בבית ה'" (תהילים כז, ד). אך לצערנו מתוך מה שהועלה לפנינו עולה שהוא מקיים בעצמו "שבתך בתוך מרמה" (ירמיהו ט, ה) – וכביאור המצודות דוד (שם) "כי המרמה מקפת אותך מסביב", מכל הצדדים, "וכאילו אי אפשר לך להיפרד ממנו", כלומר שנעשית המרמה כטבעית אליהם, בבחינת "הרגל נעשה טבע", עד שבסיבתה באה תוצאתה האמורה בהמשך הפסוק (שם) "במרמה מאנו דעת אותי". ומשכך אף אם הוא חושב שבהשכימו לכולל מקיים הוא את הכתוב "שבתי בבית ה'" – לא "בבית ה'" הוא "יושב" אלא במקום שבחר לעצמו.

העיסוק בתיק זה היה קשה בעינינו מפני שהתנהלות שני הצדדים מורה על התנהגות לא ישרה המובילה להשחתת הנפש ולהשחתת המידות של מי שאיסור נעשה לו כהיתר ועיין בפירוש המשנה לרמב"ם (כלים פרק יב משנה ז) שכתב:

כי זה שחושבים המוני בני אדם ואפילו יחידיהם כי ההטעיות שכאלה מותרות עם הגוים אינו נכון ודעה בלתי נכונה, אמר ה' בתורתו הקדושה במי שמוכר את עצמו לעובד עבודה זרה או לעבודה זרה עצמה כמו שנתבאר בפירוש – אמר "וחשב עם קונהו", ואמרו עליהם השלום: "יכול יגלום עליו? תלמוד לומר 'וחשב', ידקדק עמו בחשבון", וענין "יגלום" – יערים עליו ויטעהו. ואמרו: "אם כן דברה תורה בגוי שתחת ידיך, קל וחומר לגוי שאינו תחת ידיך, אם החמירה תורה על גזלו של גוי קל וחומר על גזלו של ישראל". וכן אינן מותרין האונאות והתחבולות ומיני המרמות והזיוף והסלוף עם הגוים, אמרו עליהם השלום: "אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הגוי", וכל שכן אם יהא תלוי חלול השם שאז יהיה העון חמור יותר, ויושגו לאדם תכונות רעות על ידי כל המעשים הרעים הללו, אשר העיד יתעלה על עצמו שהוא מתעב אותן כשלעצמן – נעשו עם מי שנעשו – והוא אמרו "כי תועבת ה' א-להיך כל עושה אלה כל עושה עול".

הרי שביאר לנו הרמב"ם שהמרמה והסילוף – אף לו צדקו עושיהם במחשבה שבמקרה פלוני אין בהם איסור מצד עצמם – מביאים הם להשחתת הנפש והאדם נעשה נתעב לפני המקום.

ועיין שו"ת חכם צבי (סימן כו) שכתב:

והלא אנחנו נצטוינו שלא לעשות מעשים מכוערים, ולא יהא אלא גונב על מנת למיקט או על מנת לשלם תשלומי כפל – אף שאינו מתכוין לגנוב ולא עוד אלא שמתכוין לטובת הנגנב – עם כל זה נצטוינו אנחנו שלא להרגיל עצמינו לגנוב. וכבר מצינו שני לאוין מפורשים בגוים "לא תתעמר בה ומכור לא תמכרנה בכסף", וכשצרין על ערי הנכרים נצטוינו להניח רוח אחת מבלי מצור לכל מי שירצה להמלט על נפשו, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות מלכים (פרק ו דין ז), וכן "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום". ואף בבעלי חיים בלתי מדברים נצטווינו על צערם מדאורייתא למאן דאמר, "ואותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", ומצות שלוח הקן יש בה עשה ולא תעשה, ואף בצמחים נצטוינו "לא תשחית את עצה". וכל זה אינו בעבור הפעול אלא בעבורינו אנחנו, הפועלים לקנות בנפשנו דעות אמיתיות ומדות טובות וישרות לזכותנו לטוב לנו, וזה ברור מאוד.

ועיין עוד בשו"ת חוות יאיר (סימן קלו):

שאלה: מה שקצת רשעי הדור וקלי דעת ופוחזים, בשיש להם משפט אצל שופט חקלאה עם אחד, נותן או מפריז ליתן לו שוחד. ונעשה להם דבר זה כהיתר גמור עד אשר ילכו וישתבחו בעיר אשר כן עשו. ולפי הנראה יש בזה איסור דלפני עיור, אחר שבני נח מוזהרין על הדינין [...]

תשובה: הדבר הזה שאל הדוכס הגדול בסגנון אחר לגיסי ה"ה המנוח כמוהר"ר איצק אב"ד ור"מ דמנהיים ומדינה פפאלץ, באשר היה לפנים אב"ד ור"מ דק"ק המלבורג וכאשר נעשה שם גירוש כללי שנת תל"א בא לק"ק ווירמיישא ונתקבל לאב"ד במנהיים ומדינה הנ"ל, והיה הדוכס קאריל לודוויג ז"ל המופלג בחכמה משתעשע לפרקים בגיסי הנזכר בדברי שכליים, ופעם אחד אמר לו הדוכס: